כל אחד מאתנו מקבל את חבילתו. אחדים מאתנו פורשים לפינה ומתיחדים עם התוכן. אחרים נעצרים במרכז במחנה ומוציאים חפץ אחר חפץ בתרועות נצחון.
התוכן חדגוני במקצת - מגבת, גופיה, זוג גרבים, סבון לגילוח, חפיסות שוקולד וסיגריות וכיוצא באלה. אותם שקיבלו חבילה ״שמנה״ מכריזים על תוכנה בפנים זוהרות, אף כי חלק מהדברים מיותרים. ואילו אלה אשר ״קופחו״ - ובחבילתם חסרה הגופיה או השוקולדה מנסים לשוא להסתיר את אכזבתם המרה.
ברם, העיקר חסר. חסרה לחלוטין הנימה האישית. החבילות יפות ונאות. אך אין בהן ה״רוח״, אותן מלים ספורות שהיו מוכיחות לנו כי אכן מישהו בבית דואג לנו וחושב עלינו, דורש בשלומנו. בקיצור חסרים המכתבים של הנערות.
רק אחד מכולנו קיבל מכתב. כולנו מצטופפים מסביב לאוהלו בקנאה רבה, מוציאים אותו בכוח ומכריחים אותו לקרוא את הדברים בקול רם.
ובכן, בבלוק המכתבים שבחבילתו מצא נחמן שלנו שיר כתוב בידי צעירה - צעירה אמתית בשם אהובה, שלא שכחה אפילו לצרף את כתובתה. וזו לשון השיר:
״באשר הנך שם, חייל אלמוני / תכיר ותדע כי זה כתב ידי /
ידה של אותה נערה אוהבת / על הדף רחשי לבבה היא כותבת...״
אחדים מתלוצצים על המכתב. אך כולנו מקנאים בעומק לבנו בנחמן. יש לו מזל של חזיר - הוא הספיק לצאת לחופשה לפני שביטלו את החופשות שלנו בגלל הפעולה החדשה, והנה הוא היחידי מאתנו שקיבל מכתב מידי בחורה, מכתב אמתי שאפשר להרהר בו ולענות עליו.
נחמן כבר יושב ומשתדל - תוך התיעצות עם שלמה - לחבר תשובה. מנוי וגמור אתו לבקר את אהובה בחופשתו הקרובה. ואין הוא היחיד. לפחות שלושה כבר העתיקו בחשאי את הכתובת, כדי ״למסור דרישת שלום מנחמן״, אם יזדמן להם לצאת לחופש לפניו.
למען האמת, אין עוד טעם לערוך תכניות לחופשה הבאה. כי עד