כדורים אחדים שורקים מעל לראשינו. אני מצמיד את הראש אל האדמה וחופר בידי בור קטן. אריה ופרץ, אנשי החוליה שלי, אשר זהו מבחן האש שלהם, שוכבים בלי לנוע. אני מרגיע אותם - הכדורים עפים גבוה מכדי שיפגעו בנו, וממילא אין האויב רואה אותנו בחשכה.
*
בולי קורא לנו מאחור. אנחנו עוברים את הכביש, זה אחר זה, בקפיצות. לפני בית קטן ולבן. לפניו גדר-תיל מסוג מיוחד. מה זה ? פתאום אני מבין - הגענו אל מחנה המעצר בלטרון. רגש מוזר לרבים מאתנו היתה צפויה, בימים עברו, מנוחה של אונס במקום זה. והנה אנחנו מתפרצים לתוכו בחשכת לילה. משום מה עולה בלבי דוקא ברגע זה קטע של שיר שקראתיו פעם - ״גם לטרון היא ארץ-ישראל...״
אנחנו מתפרצים לתוך המחנה מבעד חור בגדר. אני מבין את הכוונה - נשאר כאן הלילה. רעיון טוב, אני חושב, כל עוד יושבים אנחנו כאן, אין האויב יכול להחיש תגבורת לאנשיו העומדים ברגע זה בקרב עם חברינו לאורך הכביש לירושלים. במקום זה קל לנו לנתק את תחבורת האויב מכוון רמלה ולוד.
אנחנו מגששים באפלה. רוב הבתים נהרסו. רק פה ושם צץ בית לבן. מאחורי אחד הבתים האלה נעצרת המחלקה שלנו. אנו מביאים אבנים מחורבות אחד הבתים הסמוכים ובונים לנו עמדה קטנה. הדבר קשה מאד - אין לנו כלי התחפרות ומחסה האבנים אינו משכנע ביותר.
*
מאחורינו הופכים אוטובוס משורין לחדר-מטה. אנחנו מכסים את האשנבים והסדקים בשמיכות, למען לא יתגלה אור. בינתים נשלחות כיתות אחדות למשלטים הסמוכים כדי להוות הגנה היקפית.
אני מסתכל בשעון. השעה אחרי חצות. שרדו לנו שעות אחדות לשינה. אולם אי-אפשר להירדם. אין לנו שמיכות. מאז הצהרים לא הספקנו להחליף בגדים, כך שאנו לבושים רק בחולצות-חאקי דקות. הקור מחריד. עדין לא ירדה עלינו העייפות המיוחדת של שעת