פותח עלינו באש רובים ומקלעים. ״הרגזנוהו" משך כל הלילה הוא ירה עלינו מפעם לפעם ואילו אנחנו לא ענינו באש. מצב כזה מעצבן את האויב תמיד - כל עוד איננו עונים לו באש, אין הוא יודע מה כוחנו ומה כוונותינו.
הפעם אנחנו עונים באש. מכונת היריה הכבדה שלנו ״מרביצה״ מפעם לפעם צרור קטן. יש בדבר כדי להסביר רבות מהצלחותינו בקרב: האויב יורה כמשוגע בכל כליו ללא כל מטרה מיוחדת ומבלי לראותנו. ואילו אנחנו עונים בכדורים ספורים רק בשעה שאנחנו רואים מטרה ברורה. לא לשוא סיפרו לנו סיפורים על חברים אשר אזלה אצלם התחמושת בקרב, בשעה שהיו מוקפים ע״י האויב, ואשר השתמשו ברימון האחרון כדי שלא ליפול ב״שבי״ הערבים...
זה עתה מספר שלמה את ההלצה הנושנה על הזקיף אשר העמיד את מפקדו בקריאת ״עמוד״ והמשיך לקרוא ״עמוד״ שנית, ומשנשאל הסביר כי קיבל פקודה לצעוק שלוש פעמים ולירות. עוד אנחנו מחכים לסוף ההלצה (הידועה היטב לשלושתנו), והנה נשמע קול חדש בתזמורת. קול ההתפוצצות אינו מוכר לנו. אני מרים את הראש ורואה עמוד עשן. גם שלמה ויעקב קמים ורואים את הדבר. אנו מסתכלים איש ברעהו. זו הפעם הראשונה שאנו מורעשים בפגזי תותחים.
מעתה יורדים הפגזים ללא הפוגות במשך קרוב לשעתיים. הם סורקים את השטח.
יצר הקיום העצמי אומר לי לשכב בעמדה ולהוריד את הראש. אך הסקרנות אומרת את ההיפך והיא מנצחת. האוזן מתרגלת לפעולות הפגז. מדי שמעי את הזמזום אני יורד לרגע קט, ובשמעי את ההתפוצצות אני מרים ראש. כך אני עוקב בדיוק אחרי הפגיעות.
אש האויב מתרכזת עתה בכביש המוביל לחולדה ובשדה שמדרום למחנה. כוונתו ברורה: לנתק את דרך הנסיגה שלנו. הפגזים מתפוצצים בדיוק בשדה-הראיה שלי, אך אינם מתקרבים יותר מאשר שלושים מטרים מן העמדה. נראה שהאויב אינו יודע כי תפסנו את המשלט הזה.
עתה אנחנו יורים מכל הכלים. מכונות-יריה כבדות, מקלעים