ומרגמות. אנו משתדלים לפגוע בריכוזי האויב, אך אין בכוח כלינו לעמוד נגד התותחים. כל המשורין שלנו נהרסו.
אחרי שיתוק עמדת-המטה שלנו נשארו רוב מפקדי-היחידות עצמאיים. במצב כזה מתגלה ערכו האמיתי של המפקד: חיי יחידתו תלויים בכושרו, ביזמתו, בחוש-ההתמצאות שלו.
אני זוחל אל נחמן שמואלי, המפקד עתה על 14 אנשים במשלט.
יש לנו מקלע אחד, המרביץ צרורות אל תותח האויב. גם לנחמן אין קשר עם מפקד המחלקה. אני שואל אותו מה בדעתו לעשות. הוא מושך בכתפיו ועונה תשובת חייל: בלי פקודה לא יסוג מן המקום, אלא יחפה על נסיגת היחידות האחרות. בינתיים שלח רץ כדי לחפש את הפיקוד. יתכן שימצא אותו ויחזור עם הוראות חדשות.
אני חוזר לעמדה שלי. משום מה אין המצב מעיק עלי, וגם איני מתרגש ביותר. אין לי מה לעשות אלא לעקוב אחרי פגיעות הפגזים ולהתכופף מפעם לפעם.
מחלקה אחת נסוגה אל השדה אשר לפני עמדתי. הם באים בלי סדר, אך כאן משתלט עליהם הסמ״מ שלהם. כעבור דקות מספר אני מתחיל להעריץ אותו, את עובדיה טרבלוב זה, בחור משופם בעל קומה חסונה ועינים צוחקות, בן באר-טוביה. הוא מחזיר את הסדר למחלקתו ומרכז את הכיתות. מישהו שואל אותו אם מותר לזרוק ציוד. הוא מעיף בו מבט קטלני ואומר: ״אתה יכול לזרוק את בגדיך, אך אוי לך אם תזרוק אפילו כדור אחד מציודך הצבאי״.
*
עובדיה מציע לנו להצטרף למחלקה שלו בשעת הנסיגה. אולם נחמן מחליט להשאר במקום. כעבור זמן מה נסוגה המחלקה. שוב מתגלח כושרו של המפקד - אין הוא נסוג לאורך הכביש אלא מקיף את הגבעה שלפנינו. דרך זו בטוחה יותר. בכל זאת נפצע אהד האנשים מרסיס של פגז בעברם את השדה הפתוח. הוא נחבש, וחבריו נושאים אותו עמהם.
בינתיים מובילים פצועים אל העורף, ליד הכביש. האויב מרגיש