בדבר ומתחיל לרכז שם את פגזיו. אין ברירה - זוהי הדרך הקצרה ביותר, וחיי הפצועים תלויים במהירות הבאתם אל מקום החבישה.
מפעם לפעם מופיעה קבוצת חברים הנושאים אתם פצוע. הפגזים מתפוצצים סביבם. אני רואה בעיני שיש נפגעים בין נושאי הפצועים. אחר כך מספרים לי על מקרים טראגיים: אברהם בנדרסקי, החובש שלנו, שהוא דמות ידועה בעולם הכדורגל, סחב על גבו פצוע שהיה במצב גסיסה. בשמעו פגז מתקרב הניח את הפצוע על הארץ והדף ההתפוצצות העיף אותו מרחק חמשה מטרים. בקומו הרגיש שלא נפגע כלל, אך בחזרו אל הפצוע לא מצא אותו עוד במקום...
האש בכביש היא קטלנית. עזריאל שפיץ, המם-כף שלי, שאיקלע למקום אחד לגמרי, ניסה להציל שלושה משורינים. האויב הרגיש בדבר וריכז את האש במקום זה. עזריאל קפץ מן המכונית, וכעבור רגע התרסקה.
בדרך כלל, אין זה מצב נעים להיות במשורין בהרעשת תותחים. אמנם אנחנו, חיילי חיל-הרגלים, אוהבים לנסוע על גלגלים אל הקרב, וכל חייל שסחב את המעמסה הקרבית על גבו במצעד של קילומטרים בשדות חרושים יבין לנפשנו. אולם בשעה שהאויב פותח עליך אש תותחים הופך המשורין מלכודת. וחברינו שיצאו רק אתמול בפטרול המשורין אל באב-אל-ואד יודעים לספר על כך סיפור...
*
בזו אחד זו נסוגות יחידותינו. לבסוף נשארים אנחנו בודדים במקום - שני מקלענים וחמשה רובאים. נחמן מפקד על המקלע שלנו, מם-מם בלתי מוכר לי מפקד על המקלע השני, השייך ליחידה אחרת. אני שוכב לצדו של המקלען ומשתדל לירות אש-צלפים.
מן העמדה הזאת אני רואה את האויב בברור. ליד המנזר של לטרון עומד משוריין. מאות ערבים מתקרבים אלינו דרך שדות החיטה, מרחק 800 מטרים מאתנו. הם אנשים מאומנים - מתקדמים לפי כללי הא״ש. בינתיים זורמת תגבורת ערבית מכוון רמלה. הם מתקרבים אלינו מן האגף השמאלי. ברור שעמדתנו תהיה אבודה בעוד חצי שעה.
בינתיים אנחנו יורים בלי הרף אל האויב שלפנינו, כדי לעכב אותו