על הגבעה תפס נחמן משלט והציב את המקלע, שהתחיל שוב לפעול אחרי הפרוק. אני מביא את אלישע שמה. נחמן שופך עליו את מחצית המימיה, והוא חוזר לאיתנו. אנו צמאים עד מוות, אך למדנו מה פרוש משמעת-מים. המים שמורים לפצועים. ויתכן שנצטרך ללחום במשך כל היום עד שנצליח לחזור אל הבסיס.
*
האויב חדר עתה למחנה. אנו רואים אותו קופץ וצועק, ומרביצים עליו אש מקלעים ורובים. תחת חיפוי זה מביאים שאר החברים את הפצוע בכוון לכביש. כולם מגואלים בדם. בולי נראה כקצב ממש, ידיו אדומות.
בהתקרבנו אל הכביש אנחנו שומעים כי מכונת היריה הכבדה שלנו פותחת שוב באש. לפתע דוהר טנק בעל תותח בכביש, בכוון לבסיס שלנו. אם הוא שייך ללגיון הרי דרך הנסיגה ליד הכביש תנותק. עלינו להשתדל לעבור דרך ההרים. נשארנו אחרונים מול האויב, כ-12 טוראים ומפקדים שניקלעו יחד מכל מיני יחידות. אנו עומדים עתה על חיינו ממש. אם לא נצליח לסגת בסדר...
מישהו צועק לנו מן הצד השני של הכביש. אנחנו חוצים את הכביש מזרחה. מכונת-היריה הכבדה מצטרפת אלינו. אנו תופסים משלט ליד הכביש ונחים. הפצוע עודו בהכרה מלאה. אני נותן לו מים ממימיתי. סוף סוף אנו רואים מכונית שלנו מרחוק, אנחנו צועקים לה. היא מתקרבת במהירות. בהכירה בנו היא באה אלינו, ואנו מעמיסים עליה את הפצוע. הוא ניצל.
עתה מתחיל מצעד-הנסיגה שלנו, מרחק שמונה קילומטרים דרך ההרים, אל הבסיס שלנו. אנו עייפים עד מוות. לא אכלנו ולא שתינו במשך 24 שעות, ומחוץ לשעה-שעתיים לא ישנו זה קרוב ל-30 שעות. השמש לוהטת מעלינו ללא רחמים. התחמושת מעיקה. אולם היינו מונחים על כפות המאזניים. אנחנו חיל-המאסף האחרון מול האויב. אנחנו הולכים בסדר.
*
הננו 20 איש במקום. המפקד הגבוה ביותר הוא בולי, הסמ״מ שלנו.