אני מהוה עם ארבעה הברים אחרים את כיתת-החוד. בדרך אני מוצא כובע-פלדה אמריקאי, השייך כנראה לאחד הנפגעים שלנו. אני נוטל אותו ומכסה בו את ראשי.
מרחוק אנחנו רואים כי מתארגנת שיירה של טאנקים ומשורינים. איננו יודעים אם שייכים הם לאנגלים או לערבים. אנחנו תופסים עמדה, אף כי יודעים אנחנו כי נשקנו יהיה חסר-ישע מול תותחיהם ושריונותיהם. אנו מתקדמים עתה בחיפוי הדדי. חלק תופס עמדה בשעה שהחלק השני נסוג, וחוזר חלילה. סוף סוף מתקרבת השיירה. היא שייכת לצבא האנגלי. איננו יודעים מה כוונותיהם. אולם הם עוברים מבלי לפתוח באש. יתכן שהם פוחדים מאתנו בדיוק כשם שפוחדים אנחנו מהם. אחר כך נודע לנו שהמרגמות שלנו הפכו הבוקר טאנק אנגלי, בחשבם שערבי הוא. כשנתגלתה הטעות, חבש אחד המפקדים שלנו את הפצועים האנגלים. מאז שוקטים האנגלים בגזרה זו.
אנו ממשיכים במצעד. על אף עייפותנו אנו מתקדמים במהירות טובה. בדרך מצטרפת אלינו יחידה נוספת שתפסה בית בודד וחיפתה עלינו. גם אנשיה נתלקטו במקרה מיחידות שונות.
אנו עוברים את דיר-מוחיסין. הבתים והסרחון מוכרים לנו היטב. יתכן שיש כאן מים, אך איננו מתעכבים. ממול ישנה עמדה אנגלית. עתה עומדים שם הטאנקים שעברו אותנו. הם הסתדרו יפה בהגנה היקפית. מתוך האוהלים עולה אש. נראה שהאנגלים מפנים את המקום.
מרחוק אנו רואים את חולדה הערבית, הנמצאת בידינו. המשלט הנהדר חולש על הסביבה. שכבנו בכפר זה בימי ״נחשון״, כפר מלוכלך, מסריח ומלא כנים. אולם עכשיו אנו מתגעגעים עליו כמושלמי אדוק על גן-העדן. שם נמצא בטחון, גם קצת מים. משם אפשר לחזור אל הבסיס שלנו במכוניות.
מאתים המטרים האחרונים הם הגרועים ביותר. אנו מכירים אותם היטב עוד ממצעד-הנסיגה שלנו מדיר-מוחיסין, לפני חודש. הדרך תלולה כמעט כקיר. הכפר נראה לך קרוב, אולם המאמץ הדרוש כדי להגיע אליו הוא נורא. אני מרגיש שאני מתקרב לנקודת-המשבר האחרונה. אני חורק בשיני, ומגיע בכל זאת למקום.