כאן נמצא גן-עדן. כל היחידות שחזרו ברגל נמצאות באן. הבחורות של הגדוד שלנו הכינו לנו תה חם וסנדביצ׳ים. אנחנו מתנפלים על המזון. עודנו מרוגשים מן הפעולה, שמחים על הצלחתנו (שהרי כמעט כולנו היינו בטוחים לפני שעתיים כי לא נחזור, אף כי העלמנו זאת איש מרעהו). עתה אנחנו ״לוחמים״ את הקרב שנית - כל אחד מספר על הרפתקאותיו, אנו מעבירים בקורת ראשונה על השגיאות שנעשו והגבורות שראינו. דבר אחד בטוח: לא השארנו אף פצוע אחד בשדה הקרב. וזה העיקר.
הדעות על הפעולה מחולקות. איש אינו יודע בברור אם היה זה נצחון או מפלה. למשך זמן של קרוב ליממה ניתקנו את תחבורת האויב בנקודת מפתח ומנענו בעדו להחיש תגבורת לשדה-הקרב בבאב-אל-ואד, שם לוחמים עדיין חברינו שהתקדמו מכוון ירושלים. מאידך היינו נאלצים להיסוג מפני הנשק העדיף של האויב.
בין כה וכה, מצב הרוח שלנו מרומם. אנחנו יודעים: עבדנו בסדר. הנסיגה שלנו בתנאים הנתונים היתה הישג צבאי - נצחון של אימון וקור-רוח. וזהו, לדידנו, הדבר החשוב.
חזרנו מלטרון כשבלבנו מנקרת המחשבה המדכאה, שבהתמודדות הראשונה עם הנשק הכבד היינו נאלצים להיסוג. הדרך לירושלים נשארה חסומה, משמע שפעולת ״מכבי״ נכשלה לחלוטין.
אולם כעבור ימים הסתננה אלינו שמועה ״סודית״ שבץ בית-ג׳יז ובית-מחסיר, בשטח שנכבש בפעולת ״מכבי״ עת רתקנו את האויב בלטרון, נסללת דרך חדשה, דרך-בורמה, לירושלים. עשרות האבדות של לטרון לא היו לשוא.
ב-15 במאי עמד השלטון הבריטי בארץ להסתיים. אי-שם במרחקים, בישוב האזרחי, התנהל ויכוח אם להקים ממשלה עברית אם לאו. הדים קלושים מויכוח זה הגיעו גם אלינו. היו שסיפרו כי שרתוק מתנגד ובן-גוריון תומך בהצעה.
בשעות אחרי-הצהרים של ה-14 במאי התפרץ אחד החברים לשטח מחנה-הביבואקים וסיפר, שזה עתה שמע ברדיו של הקיבוץ כי הוכרז על מדינה עברית. הצטופפנו בחדר-האוכל הגדול של חולדה - מקום שם היתה הכניסה לחיילים אסורה בהחלט - ושמענו את נאומו של בן-גוריון באנגלית. אחרנו את השדור העברי.