עם כל היותנו רחוקים מן הפוליטיקה ומדיבורי הפוליטיקאים, הזדעזע משהו בלבנו ברגע זה. ובכן, הקרבנות לא היו לשוא. הסתכלנו איש בפני רעהו, וחשבנו כולנו אותה מחשבה: אנחנו, כאן, הקמנו את המדינה הזאת, בדמנו, בזעתנו. וכשדיבר בן-גוריון על חלקם של כוחות ההגנה במעשה היסטורי זה, קיבלנו את דבריו כבטוי לתודת הישוב.
כתום השידור רבצנו על הדשא היפה שמאחורי חדר-האוכל. כבר נמסר לנו שהערב תהיה לנו פעולה. ברחבה הגדולה בין אהלי הגדוד ערך איסר ברסקי, המם-מם בן ה-19, את מיפקד היציאה של מחלקתו. כן שמענו שפלוגה א׳ של גדודנו, בפיקודו של אריה קוצר, כבשה את הכפר אבו-שושה ליד גזר העברית. תארנו לעצמנו מה יהיה כוון הפעולה.
17 במאי, 1948. מחנה הגדוד.
לא הספקנו לשמוע את סוף נאומו של בן-גוריון ב״קול-ישראל״ והנה נצטוינו לצאת מחדר האוכל של הקבוץ ולהיכון לפעולה. חגרנו את החגור, נטלנו את הרובים והמקלעים ועלינו על המכוניות. בשבילי-שדה התקדמנו לעבר גזר.
דברי בן-גוריון מנסרים במוחי. האם לא היו יבשים מדי לעומת עצם המאורע ? שהרי הערב נהפכנו לצבא סדיר של מדינה עצמאית ונוכל סוף-סוף לרכוש ולהפעיל את הציוד הכבד הדרוש לנו. אחרי הפצצת התותחים שעברה עלינו אתמול בלטרון, יודעים אנחנו להעריך כראוי תותחים וטנקים.
בקיבוץ גזר רבה התנועה. אנחנו אוכלים ארוחת-ערב, וכל אחד משתדל להטעין בבטנו כמות מקסימלית של מזון, כי מי יודע מתי נאכל בפעם הבאה. משלימים את מספר הכדורים והרימונים, ומנסים ל״חטוף״ כמה רגעים של שינה.
ליד ״לוקס״ יושבים מתי ארזי, המפקד עתה על הפלוגה, ומפקדי המחלקות. הם משוחחים ביניהם ומתבוננים במפות ובתצלומים מן האויר. אני מקשיב, ומתוך קטע-השיחה מתבהרת לפני תמונת הפעולה.
התפקיד הוא להתקיף ולכבוש את הכפר אל-קובאב החולש על כביש תל-אביב-ירושלים, בין רמלה ולטרון. זהו אחד הכפרים