הגדולים שבסביבה, ולפי ידיעות הש״י רב מספר הלוחמים והנשק במקום.
שלוש יחידות תתקופנה את הכפר משלושה צדדים. יחד עם התקפתן יתפרץ טור של משורינים אל מרכז הכפר וירתק את אש האויב אליו. קודם הפעולה תתקיים הרעשת-ריכוך של מרגמות.
חיש מהר מתפשטת השמועה: - המחלקה שלנו תשתייך אל הטור המשורין. החברים עומדים בקבוצות קטנות ודנים על סכויי הפעולה. תפקידם אינו מלהיב אותם ביותר - אין זה משעשע לרתק אל עצמך אש מאות הרובים, המקלעים ואולי גם התותחים - ביחוד כשאתה יושב במשורין.
פעם, כשעוד לא היה לנו נסיון קרבי, היינו סבורים שטוב גורלו של תושב-המשורין מגורל ההולך ברגל ונושא על גבו את ציודו הכבד. אולם בינתים למדנו לקח. כל עוד הולך אתה ברגל חפשי אתה בתנועותיך, ויכול אתה להחליף עמדות, לפעול בהסתר ולהטעות את האויב, אולם בשבתך במחסה של המשורין אתה מרותק למקום, גלוי לעיני האויב ומשמש מטרה ראשונה לנשקו הכבד.
בעוד אנחנו מחליפים דעות על תכנית הפעולה, בא עקיבא ומספר שהכיתה שלי לא תשתתף בפעולה בגלל מחסור במשורינים. במקום זה נתפוס משלט להבטחת דרך הנסיגה של המתקיפים.
לשוא אני מפציר במפקד המחלקה וברב-הסמלים שיקהו אותי לפעולה. אין להם מקום במשורין.
איני יודע מה ממריץ אותי: - הסקרנות, השאיפה לקבל חומר לכתיבה, או ההרגשה שרע לשכב במשלט נידח, בשעה שחברי מסתערים על כפר-אויב מבוצר.
יוסקה הג׳ינג׳י ושלמה משדלים אותי להרפות ממאמצי לצאת. לעולם אל תתנגד לשום דבר - אומר הג׳ינג׳י - וזוהי חכמה צבאית נושנה: אם מצווים עליך לצאת - צא. אך אל תחפש לך ג׳ובים.
והוא מזכיר לי את המקרה שהיה לפני ימים, כשהשתדלתי לשוא