לצאת לפטרול לבאב-אל-ואד במשורין שחזר כעבור שעה נקוב פגזים ומגואל בדם.
החברים נכנסים למשורינים. בפנים מתגלה שנשאר מקום לשני רובאים. אני קופץ על המציאה והפעם לוקחים אותי.
אנחנו יוצאים לדרך, בשבילי חול עקלקלים, בלי אורות. באוטו הראשון נוסע יעקב, המם-מם, ועזרא, הרץ המחלקתי. אנחנו נוסעים באוטו השני.
אנו עולים על כביש אספלט. זהו כביש תל-אביב-ירושלים. רגש מוזר, אנו מטיילים כאן בלב הארץ הערבית, בכביש שאנו לוחמים עליו זה שבועות.
המכוניות נוסעות באיטיות איומה. כמעט שאין לשמוע את טרטור המנוע. המתיחות שלנו גוברת והולכת. מפעם לפעם נשמעות בלחש הבדיחות הרגילות.
לפנינו נישאת כניצוץ רקיטה באויר. אנו מסיקים מזה שהכפר נמצא במרחק מאה מטרים. כדורים אחדים שורקים מעל ראשינו. הערבים הרגישו במשהו, אך אינם יודעים מה הענין.
הטור נעצר. עזרא, הרץ, קופץ מן המכונית הראשונה ורץ בקומה כפופה אל המכוניות האחוריות. שם מורגשת תכונה. קבוצת אנשים נושאת כלי כבד אל השדה שליד הכביש. אני מבין - מציבים את המרגמה. רגעי צפיה. המכשיר אינו עובד.
מן המכונית השלישית, בה יושב מתי ארזי ומטה הפלוגה, מגיעה הפקודה לזוז. אנחנו יודעים שהגיעה השעה: נתפרץ אל הכפר בלי ריכוך של הרעשה. המכוניות זזות. הרובים, הסטנים והמקלעים מוכנים ליריה. אני מכניס כדור לקנה ונוצר את הרובה.
הנה מחסום. אני מתפלא: אין כאן שמירה. אנחנו עוברים אותו.
אני מסתכל בשעון. השעה 12 בדיוק. - ״ברגע זה קמה המדינה העברית״, אני מעיר לבולי, היושב לפני ליד הנהג.
״מילא״, הוא עונה, בלי לסובב את הראש, ״אולי נמצא יין באל-קובאב״.