פרק שלישי
למחרת ההכרזה על הקמת מדינת-ישראל פלשו הצבאות הסדירים של מדינות ערב לארץ-ישראל. לקראתנו יצא אויב חדש - אויב המצויד במטוסי-קרב, תותחים, וטאנקים.
אשר יגורתי בא - הישוב העברי מצא עצמו לוחם נגד המזרח התיכון כולו. לצבא-ההגנה הצעיר לא היה כל נשק מתאים לעמוד נגד מכונות-ההשמדה החדישות של אויביו. לא היו אתנו תותחים, לא היו אוירונים הראויים לתפקיד קרבי, לא היו טאנקים. מלבד מעטים ש״הוחרמו״ מידי האנגלים. בידים ריקות כמעט, ברובים, מקלעים ורימוני-יד, נדרש החייל העברי לעצור את הגייסות המאומנים והמצוירים בנשק כבד, שעלו עליו.
מאותו יום הפנתה חטיבת גבעתי כולה את פניה דרומה, אל הצבא הערבי החזק והמשוכלל ביותר, הצבא המצרי, שהחל זה עתה לבסס קרש קפיצה בשטח עזה-מג׳דל. שתי אפשרויות היו בידי אויב זה - להתקדם לעבר תל-אביב או להתחבר עם הלגיון הערבי בחברון, כדי לנתק בדרך זו את הנגב. את שתי התכניות האלו נדרשו אנשי גבעתי לסכל.
בין מג׳דל וחברון, ליד נגבה, מתנוסס מבצר החולש על המרחב כולו. תוכל לראותו כמעט מכל מקום בדרום הארץ. מבצר עצום זה - משטרת עיראק-סווידאן - נמסר זה עתה ע״י הבריטים הנסוגים לידי הערבים. תפקידנו הראשון היה לכבוש את המצודה הזאת לפני שהצבא המצרי הסדיר יצליח להתבסס בו.
22 במאי, 1948. מחנה הגדוד.
קבלנו את פקודת הכוננות אחרי הצהרים. כרגיל לפני פעולה ניצלנו את השעות שנותרו לנו כדי לאגור את המצרכים החסרים ביותר בקרב - שנה ואוכל. לפני זה נקינו את הנשק.