מתי ארזי, שקיבל לידיו את הפקוד על הפלוגה לאחר שאריה שפאק נפצע בלטרון, מסביר לנו את הפעולה: הלילה תותקף תחנת המשטרה של עיראק סוידאן, החולשת על הכביש החיוני לגת ולגל-און. האויב חזק ומבוצר היטב. בשעת הפעולה עלינו לתפוס את הצטלבות הדרכים של מג׳דל וג׳וּליס, כדי למנוע בעד הצבא המצרי במג׳דל להגיע למקום.
מתי הוא צעיר מאד, אחד ״משלנו״. הוא יודע את הנעשה בלבנו, והוא מסיים בנימה הומוריסטית - ״סיפרו לנו שהצבא המצרי הוא מזופת. הלילה נבדוק אם זה נכון...״
אנחנו נוסעים דרומה, לנגבה. שם אנחנו נחים עד רדת החשכה. מירה, החיילת הקטנה בעלת הצמות, מגישה לנו תה וסנדביצ׳ים.
מישהו קורא לי. ליד המשורין עומד מתי והאלחוטאי הפלוגתי. הם מציעים לי ג׳וב חדש - לשמש במשך הפעולה אלחוטאי מחלקתי. לראשונה אני נבהל - כל ימי בצבא רחמתי על האלחוטאים הסוחבים על גבם מכשיר בן 17 ק״ג ואשר האנטנה שלהם גלויה לאויב למרחקים. אולם הם משקיטים אותי - המדובר במכשיר-קשר 21, שמשקלו רק 2 ק״ג.
איני יודע אם לשמוח או להצטער על התפקיד. מצד אחד אין הדבר נוח - חייב אתה לשמור על האנטנה שלך בלכתך בחורשה ובזחלך מתחת לגדרי תיל. האנטנה מסוכנת בקרב. האויב מכוון את האש אל האנטנה שלך בשעה שחבריך חבויים מאחורי מחסה בטוח. אולם מאידך הרי זה ג׳וב מענין - כאלחוטאי יכול אתה לעקוב בדיוק אחרי מהלך הקרב, אתה שומע את כל הפקודות והדיונים בין המפקדים.
האלחוטאי מסביר לי את המכשיר ונותן הוראות כלליות. בפעולה אהיה ״לאה אחד״. אני לומד את המונחים הטכניים שלנו: ״עבור״, ״סוף״, ״הודע עוצמת אותותי״.
אנחנו זזים בשורה ערפית ארוכה. עלי ללכת אחרי אמנון, הם. מ. ס. החדש שלגו, צעיר בלונדי ורזה. יחד עם ישראל גוסק החובש, ועזרא כהן, הרץ המחלקתי, אני שייך הפעם למטה המחלקה.