ההליכה עם המכשיר באמת אינה נוחה. הוא מסיח את דעתך מכל דבר אחר. האנטנה נוטה להתחמק, ובעוד אתה עסוק להרימה, מחליקות רגליך על האבנים שלא ראית אותן. בעברך גדר תיל, הופך אתה אקרובט: - עליך להתכופף ולהתפתל כדי שלא ייפגע המכשיר. ובמשך כל הזמן הוא מטרטר לך באוזן:
״הלו לאה אחד - מברק עבורך - האם אתם מתקדמים - האם עברתם את הגדר...״
בין מברק למברק מטרטרות באזני הפרעות אטמוספיריות, קול חלוש באנגלית מטריד את הגל ומפעם לפעם מתקתק המורם. כעבור חצי שעה כואב הראש.
מרחוק אני רואה ארבעה אורות קבועים במרובע. זוהי, כנראה, המשטרה. איזו טפשות להשאיר את האורות דולקים!
אנו מגיעים אל הכביש. אמנון מסדר את מכונת היריה ואת הפיאט ליד הכביש כלפי מערב. לפני אני שומע נקישת אתים. האנשים מתחפרים.
יחד עם ישראל, החובש, אני תופס עמדה כעשרים מטרים אחרי המחלקה. הכוח הסתדר בהגנה היקפית מסביב לגבעה. משמאלי המשטרה, במרחק של ק״מ אחד, לפי הערכתי.
איני יכול לחפור לי עמדה, מאחר שידי אוחזת בפיית המכשיר ואיני רשאי להניחה. אסור לנתק את הקשר אף לרגע אחד. אני חופר לי עמדה קטנה בעקבי נעלי, ובידי החפשית אני מסדר כמה גושי אדמה מוצקים לפני ראשי, רמז לעמדה שהיתה צריכה להיות.
אמנון חוזר. הוא חופר לו שוחה עד גובה החגורה.
״הלו לאה אחד, הלו לאה אחד, אנחנו מוכנים, אנחנו מוכנים, הנשק מוצב, הנשק מוצב, עבור...״
אנחנו מחכים. האנשים ישנים לסרוגין - אחד ישן ואחד ער בכל שוחה. כאלחוטאי אסור לי לישון. והטרטור המתמיד באזני משמש ערובה למילוי פקודה זו.
״טרא-א-א-א-ח!״
אני מסתכל בשעון. השעה אחת ושלושים בדיוק. ההתקפה החלה.