אנשי המשטרה מתעוררים. הם יורים רקיטה אחרי רקיטה, ולאורן קל לרגמים שלנו לכוון את כליהם. עצבנות ערבית טפוסית.
מכונות היריה והמקלעים דופקים. אי אפשר להבחין בין האש שלהם ושלנו.
אני מכיר את התכנית. כרגע זוחלים החבלנים ואנשי החיפוי לעבר הגדר. מאתיים מטר זחילה על הבטן במטר הכדורים - תפקיד כלל לא נעים. ביחוד כשאתה סוחב על גבך מעמסה של חומר נפץ המספיק כדי לפוצץ גדוד שלם.
ממקומנו קשה לנו לעקוב אחרי הקרב המשתולל עתה במלוא עוצמתו. מפעם לפעם מתפוצץ פגז ליד המשטרה ממש, ומכאן נראה כאילו הבנין מפוצץ מזמן. אם יכבשו את הבנין יסתיים תפקידנו כאן.
הקרב נמשך למעלה משעה. סימן שמשהו אינו בסדר. מן המשטרה עדיין יורים בכל הכוח. הבנין מואר עתה כולו כבאור יום, אי של אור שופע בים של חשכה. מחזה יפה. מה פירושו ? האם ירו החברים פצצות תבערה ?
כעבור זמן מתברר לי שהערבים הצליחו להצית מחסום אש שהניחוהו, כנראה, לפגי כן.
כיצד יעברו הפורצים והחבלנים את שטח האור ?
בגזרה שלנו הכל שקט, מפעם לפעם שורקים מעל ראשינו כדורים מקריים.
פתאום אני מרגיש שאמנון מתמתח. גם אני שומע קול טרטור מנוע. הנה - שני אורות של מכונית מתקרבים מכיוון מג׳דל! התגבורת המצרית מגיעה!
בלי פקודה נוספת אני מדבר לתוך המכשיר - ״הלו לאה אחד,
הלו לאה אחד, מברק דחוף עבורך, מברק דחוף עבורך, עבור!״
אין תשובה.
אני בודק את האנטנה ואת החבורים. הכל בסדר.
״הלו לאה אחד, הלו לאה שתים, הודע עוצמת אותותי, הודע עוצמת אותותי, ענה מיד, עבור !"
אין תשובה.