לשלוש מאות מטר. בין שני הגלים כמעט שאין מגע. שלום ועזרא נמצאים בריווח שביניהם ומשתדלים להעביר פקודות בצעקות.
האנשים ליד הגדר רותחים. הם קרובים לבנין. עתה יש צורך רק בפריצת הגדר ובבוא הגל השני - והצלחת הפריצה בטוחה. מתוך הבנין בוקעת צעקת הערבים - ״לא - אללה - אילא - אללא ומחמד - רסול - אללה...״ הערבים מתכוננים למות.
מנחם ברוצקי, המפקד על הגל הראשון, מצווה להיסוג שלושים מטר כדי לאפשר לחבלנים לפוצץ את הגדר. האנשים זוחלים אחורה. אי אפשר להוריד את הראש בשעה שאתה זוחל אחורה כשם שאתה מורידו בזחלך קדימה.
האויב יורה ללא הפוגה.
מנחם צועק את פקודותיו. הן נשמעות בקושי במטר היריות. כל כלי הנשק שלנו ושל האויב יורים בכל כוחם.
פתאום משתתק קולו של מנחם. נחמן קורא לו ואינו נענה. הוא זוחל לעומתו ומוצא אותו יושב כשהראש מורכן. הוא נוגע בו. ידו נרטבת. דם. לרגע קט מאבד נחמן את עצביו.
מנחם עודו נאנח. מיקי וראובן לוקחים אותו על גבם ונסוגים אתו תחת מטר הכדורים. הם יודעים שבפצע בראש חשוב כל רגע. אולם הם יודעים גם שאסור לטלטל את הפצוע. הם מניחים אותו על הארץ ומיקי רץ לקרוא לחובש שנשאר עם הגל השני.
ישראל בא בריצה. הוא חובש את ראשו של מנחם. הוא עודו חי,
אך נראה שאיבד את ההכרה מיד כשנפגע. שמים אותו על אלונקה ומרחיקים אותו בכל המהירות.
עם הגל הראשון, בקרבת הגדר, נשארו עתה רק עשרה אנשים. נחמן מפקד עליהם. האנשים התאוששו. תאוות הנקמה בוערת בלבם. הם רוצים להתפרץ, עתה, מיד. הם בטוחים שאפשר לכבוש את הבית. הם מוכנים לקרבנות.
אולם הפקודה אינה באה.
אמנון, המפקד על הגל השני והנמצא בקשר אלחוט עם מפקד הפעולה, אינו מתקדם. הוא קיבל פקודה להיסוג.