*
כל אחד הושב על מנחם. הם יודעים שהוא מת. מנחם היה עם המחלקה רק ארבעה ימים. אולם בזמן קצר זה הצליח לרכוש את לבותיהם. רק לפני שלושה ימים, כשהוטל עלינו להעביר שולחנות-אבן כבדים במחנה אחרי ליל-קרב מייגע, פשט את חולצתו וניגש בעצמו לעבודה.
והנה עולה תמונה שניה, תמונה מזעזעת עד עומק הלב. שלשום, אחרי ההתקפה הראשונה על המשטרה המקוללת, סידר לנו מנחם חופשה ״בלתי רשמית״. במקום לחזור לבסיס נסענו לתל אביב לשעתיים. קרוב לחודש ימים לא ראינו את העיר ואת ההורים. מנחם עצמו ירד ברחוב אלנבי כדי לעלות על אוטובוס. פתאום נשמעה צעקה - ״מנחם!״ ויהודיה קטנה ובאה בימים רצה לקראתו, מחבקת אותו ומנשקת אותו באמצע הרחוב. מסביב התקהלו האנשים והסתכלו ברטט קל - אם מברכת את בנה החוזר מן הקרב. ומחר או מחרתיים היא תשמע:
״בקרב לפתיחת הדרך לנגב נפל מפקד המחלקה מנחם ברוצקי...״
ברגעים הקודרים ביותר, עת עלה הפולש מכל הכוונים אל לב מדינת-ישראל, העמיד צבא-ההגנה מול הנשק העדיף של האויב את - האדם.
והאדם עמד. הוא ידע שגבו אל הקיר. הוא ידע שמכאן אין לאן לסגת.
הוא ידע שביתו, המופצץ ביום ובלילה ע״י מפציצי המצרים, נתון בסכנה.
לא היו אלה ״גיבורים״ מתוף סרט הוליבודי. היו אלה בחורים פשוטים אשר הרוח הקרבית של הצבא העממי העלתה אותם לפסגות הלחימה, אשר לא יכלו כלל לנהוג אחרת בחברה זו של בחירי החזית.
25 במאי, 1948. מחנה הגדוד.
אלישע היה קללת המחלקה. אם הרטינה היא אמנות - לא היה עוד אמן כמותו בצבא העברי כולו. אם נתנו לו פקודה לצאת לאמונים הוא קלל את המפקדים שאינם יודעים לחסוך בכוחות אדם. אם הניחו