אלא שהפקודה היא פקודה, ואין מה לעשות. ומרוב הלצות לא שמנו לב שאלישע לא רטן כלל, לא הרגיש את עצמו מקופח ולא שאל, על שום מה נפל הכבוד הזה דוקא בחלקו.
אלא שכעבור זמן מה לא יכולנו להתעלם מן העובדה שקרה משהו לאלישע. הוא רטן פחות ופחות. לעתים קרובות אכל את ארוחתו בלי להשמיע אף תלונה אחת. אפשר היה כמעט לחשוב שהוא מבסוט מן הפיקוד שלנו. וכשנצטוינו זה הלילה השלישי לצאת לסיור מזופת של 20 ק״מ, ואפילו הענקים שביננו גילו סימנים של אי-ציות, הרי אלישע היה הראשון שנטל את הפיאט הכבד על שכמו והיה מוכן ללכת.
בין הפיאט ואלישע התפתחו יחסים משונים. הליצנים שלנו אמרו שאילו יכול אלישע לקחת את המכשיר לתוך מיטתו בלילה היה עושה זאת. ואכן, הוא טיפל בו כבאשה צעירה וחמודה, דאג לשלומו ולטף אותו במבטיו. אחרי לילה של מצעד מפרך, עת שכבנו כולנו במיטותינו ונחרנו כראוי, עוד כרע אלישע על הארץ, פירק את הפיאט, צחצח אותו באהבה והרכיבו מחדש בעדינות, כאשה הרוחצת את תינוקה הרך.
ואוי לו למי שהעז לפגוע בכבודו של הפיאט. אם האזנת לדבריו של אלישע היית יכול להאמין שהפיאט הוא הנשק הנשגב והמשובח שבעולם, שהוא עולה מכל הבחינות על תותח ועל אוירון, ושעוד תוספת קטנה של פיאטים וניצחנו במלחמה. האם אין זו עובדה שגוש עציון לא היה נופל אילו היו למגיניו עשרה פיאטים נוספים ?
אותו לילה, כשהתקפנו את בנין המשטרה הארור, נמנו אלישע והפיאט על הגל הראשון של הפורצים. ליתר דיוק - אלישע רץ לפני הגל הראשון. הכדורים ששרקו מסביבו לא הפריעו לו. יתכן שלא הרגיש בהם כלל. בראשו נסרה רק מחשבה אחת: להתקרב אל הבנין ככל האפשר, כדי לאפשר לפיאט שלו לעשות את המלאכה.
ואכן, הפיאט פעל באותו לילה. משרק השמיע את קולו נדם קולם של הרובים והמקלעים, כדממה הגדולה היורדת על עולם החיות עת נוהם האריה. הטווח היה פחות מחמשים מטר. ואלישע הרביץ כאוות