אחרי מותו של מנחם ברוצקי, ואסף את כל אנשי המחלקה באחד החדרים. בפעם הראשונה ניתנה לנו הסברה רשמית על הנעשה. ישבנו נבוכים ומהוממים.
האויב התבסס באישדוד, 30 ק״מ מתל-אביב. חיל-החלוץ שלו הגיע ליבנה, כ-20 ק״מ מן העיר, ויתכן כי הוסיף להתקדם בינתיים. לחטיבת-גבעתי ניתנה הפקודה - לעצרו בכל מחיר.
לחדר נכנס חבלן, העמיד לפנינו בקבוק והסביר לנו בפעם הראשונה את כלי-הנשק בו חייבים אנחנו להשמיד את האויב - הבקבוק המולוטובי. בגמר ההרצאה קיבלנו פקודה להיות מובנים ליציאה מידית.
הכינונו את חפצינו למערכה של שבוע: שמיכה, כלי-רחצה ובגדים רזרביים.
אותו לילה לא נרדמנו. היינו נרגשים ומדוכאים מדי. שכבנו במיטה ושוחחנו עד חצות. התווכחנו על האפשרויות לעצור את האויב בעוד מועד. וככל שיחה בין חיילים - פתחנו באיסטראטגיה-רבתי וסיימנו בבחורות.
זמן מה אחרי חצות הוזעקנו מן המיטות לפרוק שני מטוסי-קרב שהגיעו זה עתה. חזרנו לישון בשש בבוקר.
*
ב-30 במאי, בשמונה בבוקר באה האזעקה האמתית - לעלות על המכוניות תוך עשר דקות. נטלנו את הנשק והציוד ועלינו. לא היתה עוד שהות לאכול ארוחת בוקר, אך שתינו כוס קפה שחור.
בגדרה ירדנו. במושבה שררה אוירה של חזית. ברחובות עמדו קבוצות קבוצות של פליטים - נשים וילדים שפונו מבאר-טוביה וכפר-ורבורג. צעירות עברו מבית לבית וערכו רשימות של נשים וילדים.
מפה לאוזן נמסר כי מפקד חטיבת גבעתי הוציא פקודה חמורה לכל האזרחים בישובי המרחב - לבל יעזוב אף גבר אחד את מקומו.
עברנו את רחובות גדרה. לא היה זה מצעד חגיגי - עברנו במבנה קרבי, חבושים כובעי פלדה, בשורה ערפית. האזרחים והנשים המפונות הסתכלו בנו. הם לא מחאו לנו כף. אך עיניהם ליוונו בדרכנו. גם הם ידעו: השורה הדקה הזאת של חולצות-חאקי היא ההגנה האחרונה לביתם, לתל-אביב למדינת-ישראל.
מצב רוחנו היה איתן ומרומם. תחושת הקרב המתקרב אחזה בנו. לצדי הכביש עומדות צעירות אחדות מבנות המושבה. אני מנפנף בידי ושולח להן נשיקה. הן מחייכות.
*
כק״מ אחד מדרום לגדרה, מקום בו מסתעף הכביש לקבוץ יבנה מן הכביש הראשי, עצרנו. קיבלנו הוראה לחפור שוחות ולהיכון להתקפה של אוירונים, תותחים וטאנקים.