ידענו: מכאן אין נסיגה.
אט-אט מתנקם בנו חוסר-השנה בלילה האחרון. העבודה מתנהלת בעצלתיים, חצי הזמן עובר בטירוד הזבובונים, האוכלים אותנו חיים. מפעם לפעם מופיע אוירון-סיור מצרי ואנו מסתתרים בשוחות לבל יגלה את עמדותינו.
מצב הרוח חזר ושפל. האם אחרי ככלות הכל נסתפק בהתגוננות ? 31 במאי, שוחה ליד גדרה.
אחרי הצהרים, בעודי חופר ליד השוחה תעלה קטנה, קורא אותי שלום למטה המחלקה.
״האם יש לך כוח ?״ שואל אותי דוד מורל.
״אין לי כוח במיל״ אני עונה מתוך זהירות, בחשבי שבאים להטיל עלי עבודה נוספת.
״האם יש לך כוח לצאת לג׳וב ?" שואל דוד.
״לג׳וב - כן״.
הורכבה ״נבחרת״ של כמה אנשים מתוך כל המחלקה כדי לבצע פעולת-קומנדו מיוחדת - לפרוץ במפתיע אל מחנה הטור המשורין המצרי ולחבל ברכב המשורין שלו.
התכנית היא פשוטה: לפרוץ לתוך מחנה המצרים בחשכת-לילה, ובאותה שעה יפתחו מקלעים שלנו באש מכוון אחר. כוחה של הפעולה באפתעה. אם לא ניפול במארב יש סכויים שתצליח.
יצאנו ברגל בשעה אחת עשרה, בערך. הלכנו ללא הפוגה. במשך כל הזמן יורים הערבים כמשוגעים לכל הכוונים - מפחדים הם מפני התקפה לילית. כל כמה דקות עולה השמימה רקיטה אדומה או ירוקה. בצורה זו הם מבזבזים במשך לילה אחד רבבות של פגזים וכדורי מכונה, מקלע ורובה.
בפעם הראשונה מאז הקרב הראשון שלי אני חושב על האפשרות שאהרג. אין לך דבר המשפיע על מצב-רוחך בקרב יותר מכמות השינה ביממה שקדמה לו. שמחת-הקרב והבטחון העצמי נובעים במידה רבה מעצבים רגועים.