במחלקה מתגבר כעס איום. היינו בטוחים שנקבל חופשה של שבועיים עם התחלת ההפוגה. ״ילען דינהום״, אמר שלום כהן, וסיכם בזאת את הרוח הכללית, ״הם ישלמו לנו בעד החופשה שאבדה.״
לפנות ערב באה פקודת הכוננות. הפעם היינו בטוחים שהפעולה לא תבוטל. אך באותה שעה גם ידענו שהפעם תהיה הפעולה קשה ומסוכנת בהרבה. אין ספק שהאויב הרגיש בתנועה של אמש, שהרי פלוגה א׳ שלנו הספיקה לחפור שוחות ליד קוי האויב לפני שקיבלה את פקודת הנסיגה.
2 ביוני 1948. פרדס ליד גן-יבנה.
אנו רובצים שוב בשדה הגדול ליד גן יבנה המופגזת והשותתת-דם. שעה קלה לפני היציאה, עם דמדומי הערב, מסייר אחד המטוסים שלנו מעל עמדות האויב. התותחים האנטי-אויריים של האויב ממטירים עליו פגזים זוהרים. אנו עוקבים אחרי ההתמודדות, ומדי פעם בפעם נדמה לנו שהנה פגע פגז. אולם המטוס ממשיך בטיסתו כאילו לא קרה דבר.
כהכנה אחרונה מלמד אותנו שלום, חניך מצרים, כיצד לדרוש ממצרי להיכנע. אנחנו לומדים את המלים בעל-פה: ״סאלם נפשך״.
מכיון שאנו יוצאים הפעם בלי אלחוט פלוגתי פנימי מטילים עלי לשמש כרץ מחלקתי. זהו תפקיד טוב ורע כאחד. הוא טוב מפני שהרץ אינו נושא עמו אלא את נשקו האישי. הוא פטור מנשיאת הנשק הכבד והתחמושת הרזרבית. לעומת זאת קשה התפקיד מפני שהרץ הוא האדם היחיד המטייל לו כל הזמן בשדה הקרב, שעה שחבריו שוכבים מאחורי מחסה. נוסף על הסיכון הכרוך בתפקיד זה, עצם הריצה מעייפת.
מכיון שאני מפחד מפני סחיבת משא במצעד יותר מאשר מפני עצם הסכנה בקרב, אני שמח לתפקיד. נוסף על הכל הוא יתן לי גם אפשרות לעקוב מקרוב אחרי מהלך הקרב.
כרגיל לפני פעולה נשמעות ההלצות הסטנדארדיות. שוב מזמינים פגישות אצל בתו של ראש עירית אישדוד, ושוב קוראים לי: ״אורי, מחר יהיה לך מה לכתוב...״