הפעם ויתרתי על כל משא מיותר. לא לקחתי עמי סויטר, מגבת ובגדים רזרביים. ובעיקר - לא לקחתי את כובע הפלדה. הוא הרגיז אותי יתר על המידה אתמול.
אנו יוצאים. הסיסמא היא שוב - ״הכה במצרים!״
נראה שהסיירים רוצים הפעם לחסוך זמן. הם מדרימים למעלה מן הרגיל. איני נתקל בכמה מן העצמים הבולטים בשטח שחרתּי בזכרוני בפעמים קודמות, למקרה של צורך בנסיגה דחופה.
בכל זאת, הזמן עובר. אחרי למעלה משעה אנחנו עוברים את הכביש ואת מסילת-הרכבת. הערבים שקטים היום מאד. כמעט שאין שומעים קול יריות בסביבה.
ברגע האחרון נתנו לי לסחוב את, ותחבו בילקוטי 2 בקבוקי מולוטוב. האת מצלצל כפעמון מדי פגעו בענף או ברובה. בשבתי עלי לשים לב לבל יישברו הבקבוקים.
לפני הולך ירח. מאחורי ישראל, החובש. אחריו הולכים סלומון ויעקובי, שני החבלנים, עם חומר הנפץ. אם יפגע כדור בתרמיליהחומר, תעלה כל ״חולית המטה״ השמימה.
אנחנו מגיעים לואדי. איזה רגש תת-הכרתי אומר לי שמשהו אינו בסדר. בדרך זו לא עברנו בפעמים הקודמות. המרחק בין המסילה והואדי קטן מדי הפעם.
הואדי תלול כאן, ולכל אדם דרושות כמה שניות כדי לעברו. הטור ארוך מאד, והשניות המעטות מצטברות לסכום גדול. נפתח מרחק גדול מדי בין איש לאיש וישנה סכנה שיינתק קשר-העין בין היחידות. הראשונים אינם שמים לב לכך והולכים הלאה במהירות הרגילה.
זוהי השגיאה הקלסית של פעולת הלילה. היא כבר עלתה לנו בקרבנות. ובכל זאת חוזרים עליה מפעם לפעם.
מאחורינו קוראים לנו לעצור. איננו יכולים לעשות זאת בלי לאבד את הקשר עם היחידות שלפנינו. מה לעשות ?
ירח שולח אותי קדימה, אל מפקד הפלוגה. אצלו האלחוט - יודיע נא הוא ליחידה ההולכת בראש שתעצור.
אני רץ קדימה, לאורך השורה, ומחפש את האנטנה של האלחוטאי.