אשר דרומי, המפקד הלילה על הפלוגה, צריך להמצא על ידו.
ברוצי אני מרגיש שרמון-היד נפל מחגורתי. אני מתכופף כדי להרימו. יקח השד את...
תק-תק-תק-תק-תק-תק-תק...
השתטחתי על הארץ באופן אוטומטי. מישהו נופל עלי. ״לכל הרוחות...״ אני מתחיל, אך נעצר באמצע הקללה. ההוא עושה תנועות משונות. אני מבין - הוא נפצע.
״חובש!״ אני צועק בלחש, הקריאה שהיא אות אזעקה בשדה הקרב.
אחד החובשים נמצא בדיוק מאחורי. הוא זוחל קדימה, צמוד לקרקע.
ההוא נפצע בגב. אני משתדל לראות מי הוא. אני מבחין בפניו של יעקב רחמילביץ, החובש הפלוגתי. הוא נפצע בשעה שגחנתי להרים את הרמון. לולא גחנתי...
בינתיים מטרטר האויב במלוא כוחו. יש לו לפחות מכונה כבדה אחת, כמה מקלעים ועשרות רובים. הכדורים שורקים מעל לראשינו ומסביבנו. אני תוקע את הראש באדמה הרכה וחופר חורים בידי וברגלי.
האם נפלנו באמבוש ? לא, נכנסנו פשוטו כמשמעו לתוך עמדותיו.
כל הפלוגה שוכבת על הארץ. הכדורים מזמזמים. אני נזכר בתפקידי - עלי להיות ברגע זה ליד מפקד מחלקתי. אני קם מן האדמה ורץ בקומה כפופה אחורנית. אולם המחלקה שלי אינה שוכבת על הארץ - האנשים רצים כולם חזרה בכוון לואדי.
תוך כדי ריצה אני מוצא את ירח ורץ מאחוריו. הערבים עודם יורים בכל כליהם, אולם הכוון שלהם אינו נכון. הכדורים עוברים עתה מימיננו. יתכן שאנחנו נמצאים בשטח מת.
הגענו לואדי. הוא תלול כאן כמו קיר. אנו מתישבים פשוט על שפת הואדי ומחליקים למטה. איני יודע איך עושים זאת נושאי המרגמות והפיאטים. אולם הם מגיעים איך שהוא. גם יעקב, שנחבש בינתיים, מצטרף שוב אלינו.
למטה אי-סדר גמור, אך חיש מהר מתארגן שוב סדר המחלקות. אני מתרוצץ ממקום למקום ומחפש את היחידות. שוב מסתדר הטור. אנו זזים צפונה, בתוך הוואדי. לא ירינו אף כדור אחד.