מתמזגות עם צעקות בני-אדם. שם מסתערים ברגע זה חברינו על העמדות המבוצרות של האויב.
אנחנו מחכים לבוא תורנו להסתער. שטח לא נוח ביותר: אי-אפשר לרוץ בחול הזה. מפעם לפעם יורה האויב לעומתנו צרור של מכונת יריה. כל צרור מונה 30 עד 50 כדורים נותבים. הוא אינו חוסך גם בפגזי תותחים.
״בעוד עשרים דקה יאיר היום״, מעיר שמוליק, המם-כף.
כולנו מבינים מה פרוש הדבר - בשטח זה לא נוכל להחזיק מעמד לאור היום. אין כאן מחסה ואין גם אפשרות להתחפר כראוי. קל יהיה לאויב לנתק את דרך הנסיגה שלנו, כל עוד נמצאים אנחנו בעורף שלו.
מסביב אור.
אש האויב עוברת עתה בדיוק מעל ראשינו, צרור אחרי צרור.
יעקב בורשטיין, הפועל כס.מ.פ., זוחל אלינו. הוא מוסר לירח את פקודת הנסיגה.
אני הופך מעין מכוון תנועה - מעכב כיתה אחת, ממריץ בכיתה שניה, מעביר פקודות של חיפוי. אנו עולים בגבעת חול הנמצאת בשטח הראיה של האויב. הוא מציף אותה באש.
אנו עוברים את השטח המסוכן בלי כל אבדות. באגף הצפוני עוד מתנהל קרב-מגע סוער, וזה מסיח את דעת האויב מן הגזרה שלנו.
השעה שש וחצי.
לאחר כמה מאות מטרים כולנו עייפים. הקצב הואט. על אף ההמרצות של ירח, המסביר לנו שכל דקה החולפת מגבירה את הסכנה לחיינו, שוב הגענו למצב של עייפות המבטלת נמוקים של זהירות ובטחון.
הגענו אל הואדי, ואנו נסוגים לארכו. כאן בטוחים אנחנו כמעט לגמרי - כדורי האויב עוברים מעל לראשינו.
משמאל אנחנו רואים בית לבן של שתי קומות. שם לוחמת פלוגה א׳ שלנו, פלוגתו של אריה קוצר. כל כמה דקות מתחבא הבית מאחורי עשן של פגז.