פלוגה זו הגיעה עד לעמדת-בטון מבוצרת. עתה נסוגה לעבר הבית הלבן הזה. משם מאותת אריה שיש לו אבדות קשות. כל החובשים שלנו, וביניהם ישראל, חובש המחלקה, נשלחים אליו. יעקב רחמילביץ, החובש הפלוגתי, שנפצע אמש פצע קל בגבו כשהתקרבנו לעמדות האויב, נפגע עתה בצרור שלם של כדורים בחזה.
מכל חיילי החזית, החובשים הם הגבורים האמתיים. בעורף מתיחסים אליהם כאל לא-לוחמים. אולם איש אינו מסתכן בחזית כמותם, בשליחותם להציל חיי אדם.
אנו זוחלים, לאים, דרך השדות לגן-יבנה.
סמוך לכביש נפצע משה שצקי, המקלען הארוך שלנו. הכדור נכנם לרגלו ופגע בעצם. ראובן, מיקי ופרדי סוחבים אוהו על כתפיהם לפי תור, כל אחד כחמשים מטר. משה רוכב על הגב ומתלוצץ.
מאחור קוראים לנו. בפלוגה של אריה קוצר נשארו פצועים ואין אנשים לקחתם. עלינו לחזור ולשאתם. לפני כן אנחנו פורקים מעלינו את כל התחמושת הרזרבית והחפצים האישיים ומסתירים אותם בשדה. נקח אותם אחר כך.
אנחנו נושאים חמשה פצועים - אחד נפצע מרסיסי פגז בחזה, השני בגב, השלישי נפגע ע״י כדור שעבר את שתי רגליו. רק לאחד מהם יש אלונקה. האחרים נישאים או נגררים על שמיכות.
מי שלא ראה פצועים אלה אינו יודע לאילו פסגות מגיעה גבורת האדם. הם נפצעו בשדה הקרב, והיתה צפויה להם סכנה להשאר שם. יש ביניהם פצועים באופן אנוש שלא יגיעו חיים לבית החולים. לכולם כואבים הפצעים, כואבים מאד. ואיש מהם אינו צועק. הם משתדלים להתלוצץ, או לייעץ לנו כיצד לשאתם.
מחזה טראגי. מחזה שגם אנחנו, חיילים ״אפורים״, הבזים לרומנטיקה ולפראזות, איננו מתביישים לקרוא לו - מחזה נעלת. חומר למשורר ולאמן.
בגן יבנה מחכה לנו ארוחה קלה. אנחנו משתרעים בפרדס ומסתתרים מפני מטוסי האויב המתקיפים את הנקודה. המקלעים שלנו נכנסים מפעם לפעם לפעולה.