לפגוש חברים לשעבר, העושים עתה קאריירה צבאית מזהירה בעורף, ולהריח את ריח ה״פרוטקציה״ - אתה חוזר ״מצוברח״, מדוכא ומרוגז.
הגיעה השעה לספר צ׳יזבאת. אנחנו שייכים ליחידות שונות. כולנו וותיקים - לכל אחד כתריסר פעולות באמתחתו. מבלי שנרגיש בזאת אנחנו נכנסים לויכוח איסטראטגי. אין לך מקום בקאלאבוש לפיתוח המחשבה המרוכזת. ביחידה אין הזמן מספיק כדי לשוחח על ענינים נעלים כאלה.
אמנון מציע שכל אחד ישיר שיר מחיי יחידתו. למעשה יש לכל מחלקה הימנון משלה - המנון שהתחיל עם הקרב הראשון ונשאר מאז. ועודו רחוק מסיומו:
״את דיר-מוחיסין הם כבשו
ותרנגולות הם שם אכלו,
הכל עשו חוץ מדבר:
הם לא נשקו את בת המוכתר...״
אמנון שטיינשניידר, הנמנה על מגיני הר-טוב לשעבר, עונה בשיר מחלקתו:
״רמאללה, רמאללה, רמאללה.
בדרך לא דרך, לא כביש,
צועדת אליך, רמאללה,
יחידה תל-אביב של חי״ש...״
צץ הרעיון לחבר המנון לקאלאבוש. מיד ניגשים למלאכה. כל אחד מציע את הצעותיו ולבסוף מתגבש הרעיה לחבר פארודיה לשיר "ערבות הנגב״.
חובר הבית הראשון:
״בין כתלי הסוהר
מתפוצץ הלב.
בין כתלי הסוהר
איש מגן יושב.
למלחמת חופש
הוא יצא לקרב,
ועתה לנופש
בקאלאבוש הושכב...