נשלחתי אל מטה היחידה, שחנתה בין עצים בכפר. בינתים גדל מספר המתנדבים עד ששה, והם הופיעו אחד אחד.
דוד שני, הסמג״ד החדש שלנו, הסביר לנו את התפקיד: שתי המכוניות שנתקלו באש האויב נושאות תותחים ותחמושת - ציוד העלול לשנות את פני המערכה. בתוך המטען יש גם חומר נפץ העלול להתפוצץ. עלינו להוציא את המכוניות בכל מחיר. אם אפשר להפעיל את המכוניות העזובות - מוטב. אחרת עלינו להוריד את התותחים מן המכוניות ולהובילם בעצמנו לשטח בטוח.
מבעד למשקפת הסתכלנו במטרה. פגזי האויב התפוצצו מסביב. האויב מרוחק מן המקום כמה מאות מטרים בלבד, ופלא הוא שלא חיסל עדיין את המכוניות. התותחנים הסתלקו מן המקום, שהיה כולו גלוי.
אנחנו מסתכלים איש ברעהו - ששה בחורים מתוך שתי פלוגות, שהתנדבו לג׳וב, שאת משמעותו ידענו גם בלי הסברות.
ששה בחורים: סיף, המ. כ. רחב-הכתפים ושחור השער, טיפוס של פלמ״חניק בתמונות ״דבר השבוע״; עובדיה, הנהג, ״בחור עם דם״, המסתיר את העובדה כי מ.כ. הנהו; בנימין הרזה והחוור ולוי השחרחר וחבוש המשקפיים, שניהם ממשתתפי נסיגת-הגבורה מהר--טוב; יאנק, פליט, שבילה את מחצית חייו במחנות רכוז, קטן זריז וכבד-לשון; ואנוכי.
תותח האויב עודו מרביץ.
״מה דעתך ?״ אני שואל את יאנק. הוא מבין את השאלה.
״המשים אהוז״, הוא עונה במבטאו הפולני.
אני אופטימי יותר - אם המכוניות לא נחבלו באופן רציני.
*
אנחנו יוצאים לדרך בשורה ערפית. אין כאן מפקד. ואין כאן ״שויץ״ - אין לנו צורך להוכיח איש לרעהו שגבורים אנחנו. כך אוהבים אנחנו לצאת לפעולה - חברים מעטים המבינים זה את זה והסומכים איש על רעהו.