אנו מתקדמים בתנועת-אגוף גדולה. מנוי וגמור אתנו לנהוג בזהירות המקסימאלית, ולכן החלטנו להתקרב מכוון דרום. בכוון זה אפשר להגיע עד כדי מאתים מטר מן המקום בהסתר של גדרות הצברים.
כל כמה מטרים נתקלים אנחנו בגדר חיה של צברים. במקום שאין פירצה אנו יוצרים אותה בקתות הרובים. הסכין היפה, שקיבלתיה במתנה שלשום, ממלאה כאן את תפקידה בנאמנות.
השמש לוהטת. הפעם לקחתי אתי את כובע הפלדה שלי, והוא מעיק על ראשי. בגדינו רטובים, אך אנו מתקדמים בכל המהירות. כל דקה חשובה. קיימת סכנה שהמכוניות תתרסקנה. בכל זאת ארכה הדרך הקצרה למעלה ממחצית השעה.
הנה - קצה הצברים. מכאן השטח אל המכוניות גלוי וישר. כרגע אין האויב מרביץ משום מה. אנחנו מתקדמים במהירות, בשתי חוליות.
עובדיה קופץ על המכונית הראשונה ומנסה להדליקה. אינה נדלקת. יאנק נותן עצות. פתאום נדלק המוטור. לבנו מפרכס. המכונית זזה. אני קופץ עליה והיא מתקדמת.
אני מסתכל בעובדיה. שנינו מבינים מה הבעיה: האם לחכות ולנסות להדליק גם את המכונה השניה, או להוביל אחת קודם לבאר-טוביה ולחזור. כל רגע יכול האויב להמשיך ולהרביץ. יודעים אנחנו שברגע זה מכוונות אלינו שתי משקפות - זו של המפקד שלנו וזו של המפקד המצרי. אנחנו מחליטים לנסוע מיד.
הארבעה נשארים במקום ומטפלים במכונה השניה. כשאנו מתרחקים אני רואה שאינה זזה. עלינו לקחת מכונית-גרר מבאר-טוביה.
אנו נוסעים במהירות. הזגוגיות שבורות, והדלתות נקובות רסיסים. מילא.
קרוב לבאר-טוביה בא לקראתנו ג׳יפּ. יושב בו רק אדם אחד, חבוש באראֵט. ״הלו חבר, לאן אתה נוסע?״ אני שואל אותו. אולי ידהר לבאר-טוביה ויזעיק את הגוררת? במאוחר אני רואה שזהו צ׳רה, מפקד הגדוד שלי.
בבאר-טוביה מקבלים את פנינו בתרועות שמחה. שמעו על העסק.