עַל גִּבְעָה שִׁשִּׁים-וָתֵשַׁע
הַקְּרָב הִתְחוֹלֵל וְנָדַם.
עַל קִבְרוֹֹ שֶׁל חַיָּל בֶּן-אַלְמָוֶת
גָּדַל צֶמַח-בָּר אֲדַמְדָּם.
סוף סוף הודיעו לנו שההפוגה תכנס לתוקפה בשעה 10 בבוקר. אולם איש מאתנו לא האמין כי המצרים יקיימו את הצו.
בשעות המוקדמות של הבוקר העירונו. היו דרושים חמשה מתנדבים למארב אנטי-טאנקי בדרך מהגבעה 69 לבית-דאראס.
יצאתי יחד עם ארבע מחברי, חפרנו לנו שוחה בחשכת לילה ליד הדרך. הנחנו את בקבוקי-המולוטוב לידנו, הסוינו את עצמנו בענפים וחכינו לזריחת השמש. ישבנו כשמונה שעות ללא תנועה כל שהיא בשמש הלוהטת, החול חדר לבגדינו, היה זה גיהנום.
שום טאנקים לא באו. אך בשעה 10 בדיוק התחילו המצרים בהפגזה איומה. תחילה סברנו ששוב הפרו את פקודת ההפוגה. ופתאום שמנו לב שהפגזים לא נורו לעבר קווינו. היתה זאת ״פנטזיה״ מזרחית. המצרים קיבלו עליהם את ההפוגה.
בצהרים הוציאונו משוחותינו. בילינו עוד יום אחד בבית-דאראס, והוחזרנו לבסיס.
במחנה נתקלתי בגדעון שרמן, שהיה אותה שעה קצין התרבות הגדודי שלנו. הוא ביקשני לכתוב לו משהו לעלון הגדוד. לבי היה מלא וגדוש רשמים: הטיפוסים שראיתים בקרב בשבועות אחרונים אלה, הקרב על הגבעה 69, על אשדוד, על עיראק סואידן. חיפשתי צורה להביע רשמים אלה בפשטות, לצייר את דמותו של האדם שעמד מול הפלדה והחזיק מעמד, את טיפוס החייל בצבא העממי, שלא היה גבור ושבקרב-ההכרעה עלה לפסגות הגדולה האנושית. כך נולד הסיפור על ״יוסקה שפנדאו״.