פרק רביעי
שלושים ימי ההפוגה היו יפי כוננות. חדוש הקרבות היה בטוח מראש. ידענו שבחזית הדרום יהיו אלה קרבות הכרעה. ידענו גם שחטיבתנו תעמוד בקרבות אלה, ללא עזרה מן החוץ, מול עוצמתו המלוכדת של הצבא המצרי.
החטיבה התכוננה בקדחתנות. רמת האמונים שוכללה. אורגן מטה קרבי חטיבתי שיוכל לכוון את היחידות בעצם שעת הקרב.
בקרבות האחרונים ליד בית-דאראס והגבעה 69 נעזרה החטיבה ע״י יחידת ג׳יפים וזחלילים של הפלמ״ח. מטה החטיבה התרשם מן האפשרויות הטמונות ביחידה כזאת, המאחדת מהירות של תנועה עם עוצמת-אש אדירה. הוקמה ״פלוגת פשיטה ממונעת״. כל הג׳יפים ורוב המשורינים של גדודי החטיבה ״הופקעו״ לצרכיה של פלוגה זאת.
אף כי התחרות המועמדים לתפקיד היתה רבה, נפלה הבחירה על פלוגתנו. זה עתה חזרו אלינו אנשינו שנשלחו עם פרוץ המלחמה לירושלים. זו הפעם הראשונה מאז יצאנו לקרב היתה הפלוגה ״מלאה״ לפי התקן.
באחד הימים הראשונים של ההפוגה נקראנו לחדר האוכל. לפנינו עמד אריה, שקיבל שוב לידיו את הפלוגה, אחרי החלימו מפצעיו. בהתלהבות עצומה קבלנו את הידיעה שמעתה נהיה ״פלוגת קומנדו ממונעת של חטיבת הדרום״.
לפני שחולקנו למחלקות-ג׳יפים ולמחלקות-משורינים, ניתנה לכל אחד מאתנו הבררה לצאת את הפלוגה. מעטים השתמשו בבררה זו. במקומם הצטרפו אלינו מתנדבים מאנשי הגדודים האחרים, בעיקרם נהגים.
הרשמים העגומים שדיכאונו בחופשתנו הקצרה בתל-אביב, עת נוכחנו בפעם הראשונה כי אותם שנשארו בעורף ״הסתדרו״ בינתיים בג׳ובים צבאיים נאים, נידהו לקרן זוית שבלב. רוח חדשה אחזה בפלוגה, רוח שובבה של ״לא איכפת״, של נכונות לכל.