16 ביוני, 1948. מחנה הגדוד.
״להודיע מיד... הודעה חשובה... מהירות מקסימלית...״ אנחנו קופצים על הג׳יפ שלנו. אלימלך מכניס מהלך. חמשה ק״מ, עשרה, חמשה עשר - עשרים.
יום חם ובהיר. השמש לוהטת, אך בנסיעה אינך מרגיש בחומה.
ליד הכביש צועדת כיתה של חיל רגלים. האנשים מיוזעים ועייפים. הציוד והנשק על גביהם. בודאי מקללים את יומם. אנחנו נזכרים בימים שהיינו עלובים ומסכנים כמותם.
מר גורלו של חיל הרגלים. הוא מגיע אל שדה-הקרב כשהוא כה עייף, עד כי לא איכפת לו עוד מה שיקרה שם. ואם כי הוא סובל יותר ועובד קשה יותר מכל חיל אחר, הרי הכל מסתכלים בו ״מלמעלה למטה״ - הפלמ״ח בז לחי״ש, התותחנים ואנשי האויר לועגים לו, ורק הסופרים, שאינם מגיעים לחזית, מרחמים לפעמים על ״השוכנים במשלט״ או ״בחורינו החונים בכפר הערבי...״ שלושים ק״מ.
הכביש מתפתל בין פרדסים ירוקים. פה ושם עומדת בחורה צעירה ואנו מנפנפים להן בידינו בתנועה עצלה. הן מחייכות או מפנות לנו את גבן. אנחנו נהנים מן החיים.
באחיזה לאה נאחזים אנחנו בחצובות המקלעים. כל אחד מאתנו נטל לו חגורה של כדורי מקלע ועונד אותה מסביב לצוארו. המתכת מתנוצצת בשמש כזהב. שיא ה״שויץ״. ממש תמונה משבועון מצוייר. ארבעים ק״מ.
האיר מזלנו שבחרו בנו לפלוגה הממונעת. אומרים שזה יותר מסוכן בקרב - אך מגרעת זעירה זו נשכחת מן הלב כשנזכרים ביתרונות: הנסיעה הנוחה לשדה הקרב, כשהנשק והציוד מונחים לידך ואינם מעיקים עליך, שם מצלצל בעורף, מעמד של אריסטוקרטיה קרבית בעיני חבריך והציבילים.
ובכלל, הסכנה, מי יעז להעלותה בחשבון ו יוצא אתה לג׳וב