הרכבנו את הנשק על הג׳יפים שלנו, מוכן לפעולה. ברגע האחרון מטילים עלי לעבוד במכשיר האלחוט, המקשר את מפקדי הג׳יפים עם אשר אשרוב, מפקד המחלקות.
שלושת הג׳יפים יוצאים לדרך. למראית עין זהו כוח זעיר, אך עוצמת האש שלו אדירה.
הג׳יפ קופץ בשביל כסיה מרדני. אנחנו נאחזים בחצובות הנשק.
אני מחבק את האלחוט כתינוק רך.
כעבור דקות מספר אנחנו נעים בענן אבק לבנבן. כמעט לכולנו אין משקפים, וכושר הראיה שלנו יורד עד קרוב לנקודת האפס. האבק חודר לנחירים, לפה ולאזנים. שלום, הנוסע בג׳יפ שלפני, קשר לו מטפחת לאף ולפה. כולנו מנצלים רעיון זה, ועתה אנו נראים כמדביקי-כרוזים של אצ״ל.
״הלו הגר אחד, מברק להגר שתיים, עבור...״
ראובן הובר, העובד זו הפעם הראשונה באלחוט, נכנם לתפקידו. בעצם אין כל צורך בשם-היכר, כי הקשר הנהו רק בין שני מכשירים. אך ראובן נהנה מן ה״שוויץ״ המקצועי, וחבל לי לקלקל את שמחתו.
״הלו הגר אחד - מברק להגר שתים - איך האבק מוצא חן בעיניך - עבור...״
״הלו הגר אחד - רות - סוף.״
אנחנו נכנסים לגבול ההפוגה, ומתחילים לנוע לארכו. אנחנו מכירים את השטח מתוך פעולתנו בימים עברו. כל גבעה וכל שביל מעוררים בנו זכרונות. הנה מחנה ואדי-סאראר שנכבש בימי נחשון.
לפנינו גשר מפוצץ. אשר קופץ מן המכונית הראשונה ובודק את הואדי. הוא עמוק ותלול, אולם עלינו לעבור אותו. בתנועה איטית, במהלך ה״מיוחד״ יורד הג׳יפ הראשון, בשעה שהג׳יפ האחרון מוכן לחיפוי. הג׳יפ נתקע למטה, מתאושש, משתעל, קופץ ועולה בצד השני. הזוית היא כמעט חמשים מעלות, והאנשים שוכבים כמעט. הכל נראה כיומן הוליבודי. חבל שאין אתי מצלמה.
המכונית השניה והשלישית עוברות את המכשול ועולות על הכביש.