22 ביוני, 1948. סרפנד.
חזרנו בשעה 10 מן הפטרול. במשך כל היום טיילנו בג׳יפ שלנו, והתפקיד היה משעמם מאד. עלינו היה לחזור לתפקיד בשעה שתים אחרי חצות. משום מה לא היה לנו כל חשק לבלות את השעות הספורות שנותרו לנו על רצפת האבן של הצריף. חיפשנו משהו שיסיח את דעתנו מן הג׳וב הבלתי-נעים. אך מאחר שהבסיס שלנו רחוק ואנחנו זרים במקום, לא היה לנו מה לעשות.
מישהו מביא את הבשורה, שביחידת הפלמ״ח החונה במקום נערכת הצגת ״הוא הלך בשדות״ של התיאטרון הקאמרי. קראנו בעתון על ההצגה, אך לא היה לנו עוד חופש. אנחנו מחליטים לראות אותה, ויהי מה.
״לא נותנים להכנס לשם״. אמר מישהו. ״אפילו פלמ״חניקים מיחידות אחרות גורשו מן האולם, ואת החי״ש יסלקו ללא ספק״.
״אנחנו קומנדו או לא ?״ שואל דב קירשנבוים.
״כן, אבל תבין ש...״
״אם כן, מה יש לדבר ? נפרוץ!״
בדרך אני נכנם לפסיה, הפלמ״חניקית שהכרתי בקנטין. יש לה אף חוצפני מופנה כלפי מעלה, עינים ירוקות ופנים כפני הירח. היא הזמינה אותי לבקר אצלה - שהרי הבחורים שלה עסוקים כולם בתל-אביב בקשר עם ספינת האצ״ל.
בדרך כלל אין הפלמ״חניקיות מסבירות פנים לאנשי החי״ש. הן מסתכלות בנו מגבוה-גבוה, ואם אינך נועז במיוחד לא יעלה על דעתך לשאול אותן מה השעה. אלא שכלפי אנשי הג׳יפים הן נוהגות לפנים משורת הדין. הן נאותות לתת לנו בלבן מעמד של אנשי פלמ״ח. ואחרי ככלות הכל, ג׳יפּ הוא ג׳יפּ, והרי כולכן תסכמנה שאין לזלזל בצעצוע שכזה, כשהוא מקושט במקלעים רבי-רושם, אפילו אם אין חותמת הפלמ״ח מצוירת עליו בגיר...
עסק ביש. בצריף הבנות של הפלמ״ח ישנו בחור, פלמ״חניק אמתי