ובלתי מזויף, פסיה אומרת שכבר ראתה את ההצגה, ושממילא אין ליחידה שלה זכות כניסה. אך אם ברצוני לנסות את מזלי שם, תפאדל...
אולם-הספורט הגדול מוקף פלמ״חניקים ופלמ״חניקיות הצובאים על דלתותיו. בפנים אין מקום. צעירים מגודלי זקן, שניצחו בעשרות קרבות, מנסים לשוא לפרוץ אל אולם של תיאטרון. לעג הגורל...
בפנים כבים האורות. קול מוכר מתחיל לדקלם משהו. ההצגה התחילה - ואנחנו בחוץ.
דב ואנכי מסתובבים מאחורי הבנין. אני מנסה תחבולה ישנה דופק על דלת-הבמה ושואל בתמימות - ״תסלח לי, בתיה לנצט ישנה?״ אך שם עומד פלמ״חניק חסון ולגמרי לא תמים. הוא פשוט סוגר את הדלת על חוטמי.
אני מתחיל להתרגז. מה אנחנו כאן - קומנדו או לא? לפני הדלת האחורית נצבת קבוצה קטנה השייכת לגדוד הרביעי. הסדרן נותן לה להיכנס. אנו נדחקים לתוכה ונכנסים. סוף-סוף!
בפנים תפוסים כל מקומות הישיבה. בעמידה אי-אפשר לראות דבר. דב יוצא ומכנים שני ארגזים. אנחנו עומדים עליהם ו...רואים. ואשר לשמיעה...
הקהל הנכבד אינו חושב כלל להסתפק בתפקיד פאסיבי במחזה הזה.
״מחזה מחיי הפלמ״ח״ - נדמה לי שכך כתוב בתל-אביב במודעות. וכאן נהפך הדבר למציאות.
חלק קטן של הקהל יושב על הכסאות. חלק ניכר מטייל ללא הרף בצדדים ובמעברים. אחרים מצאו להם מקום על סולמות ההתעמלות שליד הקיר. הם דבוקים שם בפוזות משונות. אחדים יושבים בגובה של שלשה מטרים על החלונות. ולפחות עשרים יושבים ארבעה מטרים מעל לראשינו, על גבי קורות העצים החוצות את האולם לרחבו. הם עולים ויורדים בחבלים לפי מיטב הכללים של הספורט השמושי, ונראים, יותר מבכל עת אחרת, כטארזאן. נדמה לך כל רגע שהנה הם נופלים על ראשך. אך אל דאגה, הם קיבלו את אמוניהם...
המחזה מחיי הפלמ״ח מתקדם יפה. על הבמה מנשקת חנה סוקניק את עמנואל בן-עמוס.