9 ביולי, 1948. שוחה בסואפיר.
״נחשו מה הבאתי לכם!״, שואל חיים פולטורק, רב-הסמלים, ומראה חבילה של חוטים קשורים בלוחות-פח קטנים. ״אתם יודעים מה זה ? כרטיסי-כניסה לגן-עדן, או לגיהנום, חינם בלי תשלום, בתוספת ברכות של פארוק״.
ובכן, דיסקיות-הזהוי המפורסמות.
״אל תקשקש בקומקום!״ אומר עובדיה, ״זה בשביל בחורות, שלא יהיה צורך לעשות הכרה״.
״איזה בחורות ? יש כאן בחורות ? יש רק פטמה, ואותה אני אכיר גם בלי דיסקית!״
״פטמה״, הבחורה הערבית הדמיונית, מבצבצת בלבנו לפני כל פעולה. ״נתקלנו״ בה לראשונה לפני ההסתערות על דיר-מוחיסין בימי נחשון. משום מה יותר נעים לחשוב על האויב כעל בחורה נחמדה, מאשר לחשוב על טאנקים ומטוסי-קרב.
בעצם, דומה המצב קצת לימי נחשון. אז באנו ממחנה האמונים. הפעם אנחנו יוצאים לפעולה אחרי הפוגה של חודש. נחנו כראוי, אמש ישנו כל הלילה', היום אכלנו לשובע. בכל זאת אין מצב הרוח דומה לערב נחשון. אז היינו ״ירוקים״, מלאי צפיה, נזהרים מאד לבל הראות את הפחד שכירסם בלבנו. עתה אנחנו, כביכול, ״ותיקים״, פאטאליסטים מושבעים, וקשה לנו להתרגש. גם האינטרביו הקרוב עם ״פטמה״ אינו מטריד אותנו ביותר.
*
״שימו לב, בחורים!״ אומר אריה שפאק. הוא פותח כל נאום בשלוש מלים אלו.
המחזה מצחיק במקצת. אנחנו יושבים בחדר-האוכל בבאר-טוביה,
על הכיסאות הקטנים של התינוקות, כשמרפקינו נשענים על שולחנותהגמדים. גן-ילדים ממש. אריה, המ״פ, הוא הגננת.
״ובכן, בשעה שהחברים יתקיפו את עיראק-סואידאן ובית-עפא״,