ישנו רק אדם אחד בארץ היורה צרורות מוסיקליים כאלה - חברנו חלאק. ובכן, בחאטא התחילו העניינים. זהו הסימן לנו. גם אנחנו פותחים אש.
מן הכפר עונים. אש עלובה מאד. רובים מעשים, שני מקלעים.
אין שם צבא, רק ה״מקומיים״. אין אנחנו משנים אפילו את עמדותינו, כפי שלמדנו. אנו ממשיכים פשוט לעמוד בשדה ולירות. אילולא שכרון-היריה היה זה משחק משעמם מאד.
״הפסק אש !״ צועק אשר, סגן מפקד-הפלוגה שנלווה אלינו. השעה היא אחת-עשרה. גם בחאטא השתתקו המקלעים שלנו. ״שאל אם להמשיך או לחזור״.
אני מניח את סרט המקלע ונוטל את המכשיר. ״הלו לאה שלוש ללאה אחד, הודע עוצמת אותותי, עבור!״
אין תשובה.
אני מנסה שוב. ״הלו לאה שלוש ללאה שתים, אתה שומע אותי? עבור!״
אני שומע מלמול בלתי ברור. גם הוא נפסק. הסוללה נגמרה.
*
אשר מתייעץ עם אלברט, מפקד המחלקה שלנו. הם מחליטים לחזור לג׳סיר. כדי שלא ניכנס שנית לטווח האש של חאטא נעקוף אותה בעיקוף גדול ממערב.
״שים לב לכוכבים!״ אומר לי אלברט. הוא יודע שיש לי שיגעון לכוכבים. בימי נחשון שמעתי על בחור ש״איבד״ את מחלקתו ותעה לילה שלם בין הקווים. מאז התרגלתי להסתכל היטב בכוכבים בשעת פעולה.
הדרך החדשה קשה מן הקודמת. אנחנו עוברים ואדיות עמוקות. קשה לשמור על כיוון. הקאסיאופיאה נמצאת פעם משמאל ופעם מימין. הדובה הגדולה וכוכב הציר כבר נעלמו כליל.
הגענו לואדי עמוק, הדאד ואלברט יורדים ומחפשים אפשרות של מעבר, אך הירידה תלולה מדי. אנחנו נוסעים לארכו באטיות, כרבע שעה, עד שהוא מתרדד במקצת.