אלברט סומך עלי, אשר סומך על ראובן. גם שאר החברים, שלא הסתכלו בכוכב מאז יצאו את מחנה-האמונים, מתערבים בויכוח. כל אחד בוחר לו כוכב ונשבע שזוהי הקאסיאופיאה.
הוויכוח יכול להיות מצחיק מאד. אלא שבמקרה תלויים בו חיינו.
אנחנו נוסעים. כל כמה דקות עוצרים אנו ומסתכלים סביב. במישור שטוח זה אין מה לראות. שוב מופיע ואדי. ושוב אנחנו חוצים אותו. אך איש אינו יודע אם זהו ואדי חדש, או שכבר עברנו אותו הלילה עשרים פעם.
מישהו מתחיל לרטון על אלברט. אנחנו משתיקים אותו מיד. בלבנו יודעים אנחנו את המצב כמוהו. אך כן יודעים אנחנו שהרטינה רק תחמיר את המצב, ולא תעזור במאומה.
אני מסתכל בשעון. השעה שלוש לפנות בוקר. נסענו ארבע שעות.
עתה מתייאש גם אלברט. הוא מגלה מימיננו שדה של דורה ומציע שנחכה עד אור הבוקר. כולנו מסכימים. אנו מעמידים את הג'יפים בין הגבעולים הגבוהים, מורידים את המקלעים הבולטים ומסווים את החצובות. אלברט ואשר נוטלים את רוביהם ונעלמים בחשכה, לסייר את הסביבה.
״בודאי כבר הגענו לסביבת חברון״, טוען ראובן, הוא עודו מאמין שהקאסיאופיאה ״שלו״ היא הנכונה.
״שטויות!״ אומר ישראל, פליט מפולין בעל פרצוף של גוי, ״אנחנו קרובים לבאר-שבע!״
אני בטוח שאנחנו נמצאים ליד פאלוג׳ה.
״מה נעשה בבוקר?״ שואל הדאד בעצבנות.
״או ש... או ש...״ צוחק מיקי. ״אם אנחנו קרובים לפארוק, ישחטו אותנו. אם לא, נסע הביתה״.
״שתוק כבר!״ אומר ראובן, ״אני עייף כמו כלב״.
עתה מרגישים כולנו בעייפות. ישראל מתנדב להשאר ער. ראובן ומיקי נרדמים מיד. אני מספיק עוד לשמוע את נחרותיהם הראשונות. גם עיני נסגרות...