סקרנותי אינה מניחה לי לישון. מקרוב רועמים תותחים, שלהם ושלנו. בחדר-המטה מרחפות שמועות סתומות על קרב גדול שהחל זה עתה בנגבה. נזכר גם שם שני - עיבדיס.
לפתע מופיע צבי צ׳רטנקו, המג״ד, בג׳יפ שלו. צ׳רה הוא רענן וחייכני כתמיד, השד יודע מתי הוא מספיק לישון. דרושים לו ארבעה ג׳יפים שילווהו עד נגבה. זוהי הזדמנות בלתי-חוזרת לראות את הנעשה בסביבה. בג׳ובים מקריים כאלה זוכה כל הנחפז לחטפם. אנִי ממהר ומעיר את אנשי הצוות שלי, אנחנו נוסעים.
בכביש שורר השלום. אך לפני מחנה ג׳וליס עומד חפץ שאינו שייך לנוף - מכונית-קשר הרוסה הנושאת את סמל הצבא המצרי. כיצד הגיעה זו הנה?
המג״ד, הנוהג בג׳יפ הראשון, נוסע במהירות רבה. זהו תענוגו העיקרי בחיים.
כקילומטר אחד לפני נגבה אני מרגיש לפתע שאנשי הג׳יפ הראשון מתכופפים קמעה, ג׳סטה שהיא אופינית לחייל מנוסה החש בסכנה. מה קרה? אני צופה בשטח. איני רואה דבר. כן, אני רואה משהו. לפני בית-עפא נעות בשדה חמש נקודות שחורות הגדלות והולכות מרגע לרגע. טאנקים. הם נעים לקראתנו. כפיפת-הדרך המובילה אל שער נגבה נמצאת בינם ובינינו.
למג״ד ניתנת עשירית של דקה להחלטה גורלית. בידו שלוש אפשרויות, שכל אחת מהן היא בחזקת ״אי-אפשרות״. הוא יכול להמשיך בדהירה בכביש, לקראת תותחי הטאנקים, מתוך תקוה שנגיע לכפיפת-הדרך לפניהם. הוא יכול לרדת מן הכביש ולנסוע ישר אל השער דרך השדה העלול להיות זרוע מוקשים וואדיות. והוא יכול לחזור כלעומת שבא.
צ׳רה נראה כסטודנט למדעי-הרוח, צעיר כבן 27 המרכיב משקפיים ומרבה לחייך. אך בלבו הנהו מפקד-פרשים, מהיר-החלטה, נועז וקר-רוח. הוא יודע כי לצבא-ההגנה אין עודף גדול של מפקדי-גדודים. כן יודע הוא שנגבה זקוקה לנו.