אנשי ה״מסייעת״ ממלאים את הג׳יפים עד כי אין כמעט אפשרות להניע את האברים.
אך יוצאים אנחנו את השער והשדה מסביבנו מתמלא תמרות אבק. המשלט אינו רחוק - פחות משני קילומטרים. השדה כולו רועד מהלם הפגזים.
״יותר מהר!״ אנחנו צועקים לעובדיה.
הג׳יפים משתוללים, קופצים על תעלות ומנסים להטעות את התותחנים בזיגזג שגעוני. אנו עולים על הגבעה הנמוכה והקרחה.
הנה שוחות אחדות. דמויות אפורות רובצות בהן - הפלוגה שכבשה את המשלט מידי מטה-הגדוד מצרי עם עלות השחר, ואנשי המשורינים של פלוגתנו.
פורקים את מכונת-היריה והתחמושת. איש אינו שם לב אלינו. כולם צופים לכוון בית-עפא. שם מתפתח מחזה הדומה לסרט קולנוע.
שמונה-עשר טאנקים נוסעים אט-אט לקראתנו, בשרשרת רחבה. מאחריהם רצים בטורים מפורסים החיילים. טור אחר טור. הכל כמו בשדה האמונים.
מאי-שם מתחילים תותחינו לפעול. אנו רואים את השראפנלים מתפוצצים באויר. אך הטורים מתקדמים.
אנו מעריכים את המרחק. הנה - שש מאות מטר! שמונת מקלעינו יורים בבת-אחת. שכחנו את תורת הצרורות ובקרת-האש. המקלען גומר בסחיטה אחת את הסרט על חמשים כדוריו. שאר החברים ממלאים את הסרטים הריקים. תחמושת יש לנו בשפע על הג׳יפים.
פגזי הטאנקים שורקים מסביבנו. עמדתנו אינה נוחה. עלינו להסיע את הג׳יפים אל מאחרי הרכס, כך שרק המקלעים יתגלו לאש האויב. ושוב יורקים המקלעים.
הטאנקים מתקרבים עד פחות ממאה מטרים. שם הם נעצרים. חיל הרגלים המצרי נשכב על הארץ ואינו זז.
זהו הרגע המכריע לפיאטים. שני טאנקים יוצאים מיד מכלל פעולה.
מאי-שם צץ אצלנו שלמה קוכמן, בחור משכיל המרכיב משקפים, מם-כף. הוא רוקד מרוב שמחה ומשפשף את ידיו. זה עתה חיסל