טאנק בפיאט. הוא מספר לנו את הסיפור בתרועת צהלה וחוזר לפיאט.
הטאנקים נסוגים.
*
שלושה ג׳יפים חוזרים לבסיס. אנחנו נשארים עם הג׳יפ שלנו במקום, למקרה הצורך, ללא תפקיד מיוחד.
כעבור זמן מה נמאס לנו לשכב ליד הג׳יפ ולהאזין לשריקת הפגזים ולהתפוצצותם. אנו מצטרפים לחברים באחת השוחות. שם מספרים לנו את מאורעות היום. יוסף סיף, שיצא אתי בשעתו להציל את התותחים ליד בית-דאראס, נפצע הבוקר מכדור צלף. אפרים מקובסקי רץ להוציאו ונהרג מיד. משה בן-משה זחל אליהם כדי לחבשם ונהרג אף הוא בידי אותו צלף.
*
שני אוירונים מופיעים וחגים לאטם מעלינו. אני מבחין בשני עגולים לבנים על כנפי אחד. בתוך העגולים סמלים שאינני מבחין בהם. נדמה לי שמגני-דוד הם.
״חמור, שכב!״ צועק לי עובדיה רכטמן.
״הם שלנו!״ אני צועק חזרה ומתרומם.
באותו רגע צולל המטוס הראשון. אחריו השני. ארבע פצצות משמיעות את שריקתן הנוראה ומתפוצצות.
אני שוכב. ימח שם הסמלים האלה, הם דומים נורא זה לזה.
*
עובדיה רכטמן ואנכי גילינו לנו מעין שוחה טבעית - מערה המוגנת משלושה צדדים ופתוחה בצד הרביעי ולמעלה. במרחק צעדים ספורים שוכבים המפקד, האלחוטאי וחברנו ירוחם בתעלת-קשר מפוקפקת.
עובדיה רעב. אני רואה קופסת בשר ופותח אותה בפגיון.
״מענין שאין לך תיאבון לאכול בקרב...״ אני מהרהר בקול רם. עובדיה ממלמל משהו וממשיך לזלול. ״צריכים לשתות״, הוא אומר כעבור רגע, ומתרומם. במרחק שלושה צעדים עומד כד גדול של מים.