אני חושב על אשתו, חובשת במרפאת הגדוד. ״בעצם היא מסכנה, הרי היא יודעת שאתה נמצא כרגע בקרב...״
איני יודע אם הספקתי לאמר את הדברים או אם התכוונתי לאמרם. פתאום נשמעת שריקת פגז, שריקה חדה במיוחד. אני מצטמק. התפוצצות איומה. הפגז נפל כמטר וחצי מן השוחה.
אני מוציא את הראש מן השוחה ורואה שעובדיה שוכב בתעלתהקשר של המפקד. אני פורץ בצחוק, אך הוא נפסק באמצע. משרוולו של עובדיה נוטף דם.
״מה אתה צוחק ? אני פצוע״, הוא קורא לי. אני קופץ מן השוחה, מוציא מכיסי את התחבושת האישית וחובש את הפצע. אין הוא קשה ביותר. הרסיס חדר אך לא פגע, כנראה, בעצם.
תאבוני עבר כליל. אני מכריח את עצמי לאכול. במצבים אלה אינך יודע מתי תספיק לאכול שנית.
*
ההפגזה הארורה החלה שוב. נראה שבינתיים הספיקו המצרים להטיף מוסר לחיל-הרגלים שלהם. שוב מתקדמים ששה-עשר הטאנקים. ושוב מתקדמים טורי חיל הרגלים, זונקים ונופלים, זונקים ונופלים.
הגבעה כולה עוצרת את נשימתה. רגעי גורל הם אלה.
דוד שני מתרוצץ בין השוחות ובין עמדת הפיקוד. מישהו מרגיש שחולצתו מגואלת בדם.
״נפצעת!״ צועקים לו.
״זה כלום.״ עונה הוא ומהדק את השינים. חובשים לו את הפצע רסיס פגע בכתף.
״עליך לחזור.״ אומר המם-מם היחידי שלא נפגע עדיין.
דוד מסרב. אין זו ג׳סטה של גבורה ריקה. הוא יודע שברגע זה תלוי הכל במפקד. הוא זוכר את הגבעה 69 שנפלה לפני חודש באשמת מפקדה. הוא יודע שאם המפקד ייעלם עתה עלולה רוח החיילים להתמוטט. הוא נשאר. ואתו נשאר נחמיה רוטהולץ, המם-מם ולוי קולקר, הסמ״פ שלנו. שניהם פצועים.