*
שוב נהדפה ההתקפה. הפעם מקבלים אנחנו באלחוט את הפקודה לחזור לבסיס.
בסואפיר מניחים לנו לישון בלילה, אך על אף העייפות קשה להרדם. במרחק עשרים מטר רועמת ללא הרף סוללת תותחים.
למחרת היום מסתכלים אנחנו בעבודת התותחנים. היא מקסימה אותנו. הם יושבים בנחת, כשמפקדם, הד״ר פון-וייזל, מספר להם בדיחות בעברית היקית שלו. בידו הוא מחזיק את השפופרת של טלפוןהשדה.
לפתע מפסיק הזקן את בדיחתו באמצע. ״אש מחלקתית - שראפנל אחד....״
התותחנים קופצים מן המקום. במהירות מפליאה מכניסים את הפגזים לקנה. ליד כל תותח עומד אחד ומכריז - ״תותח מספר אחד!״ ״תותח מספר שנים!״
״א-א-א-אש!״ צועק הזקן. התפוצצות, מעט עשן. הפגזים יצאו לדרכם.
התותחנים חוזרים לשבת בנחת. הם עשו את שלהם, בשלוה אולימפית, מבלי לראות את האויב, מבלי לדעת מה היתה מטרת פגזיהם.
אנו עומדים, מסתכלים ב״נפוליאונצ׳יקים״ הנראים כאילו השתמשו בהם לאחרונה לפני מאה שנים, ומשתוממים. כל זה רחוק כל כך מצורות-הלחימה שאנו רגילים להן; לעייפות, לסבל, להתרגשות של החייל הרגלי, הרואה את אויבו.
בכל זאת אוהבים אנחנו את התותחנים. רחבי-לב אנחנו מאד בימים אלה. כל הנמצא עתה בין סואפיר ונגבה בטוח באהבתנו.
*
״חבריא, עלו!״
שוב נסיעה לעיבדיס. יש להביא תחמושת ולהוציא פצועים.
אינך יכול להגיע למשלט הארור מבלי שתצפית האויב תגלה אותך מרחוק. אך עתה רגילים אנו לדהור בשדה מופגז. למדנו שאחרי