באחת מהן יושבות שתי דמויות חבוקות. לשתיהן אין ראשים. עולה בי בחילה.
אחר כך נודע לי שהדבר קרה עוד הבוקר. אי-אפשר להוציא עתה את הגופות. כל הלוחמים בגבעה עברו את המקום פעמים אחדות במשך היום, מדי צאתם וכניסתם לעמדותיהם.
הפגז נפל לתוך המחפורת. פגיעה ישירה. חבר שלישי ששכב בה הועף החוצה ע״י הדף האויר. הוא לא נפגע כלל.
*
אני בוחר לי עמדה ונכנס אליה עם דוד. ראובן נכנם לשוחה אחרת.
במחפורת רובצים ששה בני-אדם. בני-אדם ? הם פרועים ומלוכלכים, עיניהם אדומות ומאובקות, הם חדלו מזמן לחשוב, לרעוב ולהיות צמאים. ארבעה מהם פצועים שנחבשו בתחבשות ארעיות. שני האחרים מחזיקים ברובים. המקלע יצא מכלל פעולה.
דוד מציב את המקלע שלנו ויורה צרור. מיד עפים מסביב הכדורים. המקלע נשמט מידיו ומתכסה עפר. הוא יצא מכלל שימוש.
אני מתכופף, מושך את המקלע לתוך השוחה ומנסה לנקותו. ידי רועדות. אני מציב אותו שנית ומנסה לירות. אינו פועל.
במשך כל אותו זמן שורקים, מצפצפים, מזמזמים וצווחים פגזים, פצצות וכדורים. האויר עצמו כאילו חי, כאילו רועד. עשן סמיך ותמרות עפר מכסות את המשלט כולו.
ובתוך ההמולה הזאת חיים ונושמים בני-אדם. עוד קיים משהו הדומה לפיקוד. כל כמה דקות שומע אני קולות חלשים הצועקים מעמדה לעמדה - ״יוסף, קח את הפיקוד!״ ועוד לפני שהספיק מישהו לחבוש את המפקד הקודם כבר נשמעת שריקה, מתפוצץ פגז, מושלכים רגבי אדמה השמימה, וקולו של יוסף צועק - ״שמואל, קח - את הפיקוד !״
*
נטלתי לידי את רובהו של אחד הפצועים. מפעם לפעם אני מציץ לרגע קט, לוחץ על ההדק ויורה תוך פחות משניה. מיד נתקעים כדורים באדמה מסביב. אני פועל באופן אינסטינקטיבי. חדלתי לחשוב.