אחד הפצועים שם את כובע-הפלדה שלו על רובהו ומרים אותו מעט מעל לשוחה. כדור שורק וקודח בו שני חורים. הרובה והכובע נופלים לתוך השוחה. הפצוע צוחק.
אני מציץ שוב - ופתאום איני רואה דבר. לפני, במרחק עשרים מטר, עולה מסך לבן ואטום. הם מפגיזים את שטח ההפקר בפגזי-עשן.
הלב מתכווץ. עתה חייבת להיערך ההתקפה המכרעת. כל המסוגל עוד ללחוץ על ההדק מתרומם עתה ויורה לתוך העשן. אין אנו רבים עוד - מקלע אחד ושלושים רובאים מגינים ברגע זה על עיבדיס.
הרובה מתחמם בידינו. אנחנו יורים ללא הרף. בכל רגע עלולים להופיע מתוך מסך-העשן, עשרים מטר לפנינו, שורות של סודאנים כשבידיהם הרובים המכודנים.
אט-אט מתרומם מסך העשן. שום דבר אינו נראה בשטח. כנראה רק הצלפים החבויים בשדה החליפו את עמדותיהם. אנחנו מתכופפים מיד.
*
רק עתה אני שם לב לדוד היושב על הארץ, חיור ובלי נוע.
אין לנו מה לעשות כאן כרגע. מוטב להיסוג מעבר לרכס ולנקות את המקלע. יתכן שבינתיים באה לנו פקודה מפלוגתנו.
דוד מתרומם לקריאתי כסהרורי. בקטע המסוכן של תעלת-הקשר הוא מהסס ואינו זז. אני דוחף אותו. הוא קופץ ומגיע. אני אחריו.
אנו נכנסים לשוחה בה ישבתי אתמול עם עובדיה. שם אני מפרק בידים בלתי-מנוסות את המקלע, מנקה את החלקים ומרכיב אותם מחדש. דוד אינו זז. אני מנסה לירות. המקלע מקולקל.
מטוס הבחין באלחוטאי שלידנו. הוא צולל לקראתנו. כשמכונות-היריה שלו מטרטרות. מכל הקולות האיומים בעולם זהו הקול האיום ביותר. אנו מתכווצים. המטוס עובר, עולה מהדש וממשיך לחוג בשמים באין מפריע.
פתאום מופיע ראובן. כמעט ואיני מכירו - ראובן, סמל קור-הרוח בקרב׳ נראה עתה כמטורף. פניו ירוקים וקצף עומד על שפתיו. אני קורא לו. הוא מצטרף אלינו.