היה אלא חייל רגלי פשוט, נמלה קטנה בקן הנמלים של החזית. הישוב אינו מכיר אותו, כשם שאינו מכיר את השם עיבדיס. ובכל זאת יצר ביום הזה היסטוריה.
המכונית הכבדה שוקעת במכתשי הפגזים, קופצת ומגיעה בכל זאת אל הכביש. אנו נושמים לרווחה, כאילו נתעוררנו מחלום בלהות. בסך הכל עברו חמש שעות מאז הגענו למשלט.
שלושה ספיטפיירים טסים לקראתנו. הנהג מגביר את המהירות,
ואנו מחזיקים בפצועים לבל יפלו. אך המטוסים אינם שמים לב אלינו. הם טסים אל המשלט, חגים מעליו ומטילים את פצצותיהם.
תמרות אבק מתרוממות מעל לגבעה.
ארבעה ימים געש הקרב מסביב לנגבה ולמשלט עיבדיס. שותת-דם ואדום-עינים החזיק החייל הרגלי בכברת האדמה הצרה הזאת, אשר המצרים החליטו לכבשה בכל מחיר. הוא, הרובאי הפשוט של חיל הרגלים, היה הגבור האמתי של המערכה הקשה ביותר בתולדות המלחמה הזאת - עמוד עמד מול טאנקים, אוירונים, תותחים ומרגמות. עמד ולא נסוג.
ביו המשלטים האלה של חיל הרגלים דהרו הג׳יפים - שבעת הג׳יפים של ה״פלוגה הממונעת״. הם חוללו פלאות. עשרות פעמים עברו בארבעה ימים אלה דרך תמרות האבק של הפגזים, הובילו ללוחמים את התחמושת, הצילו מאות פצועים, הלמו באויב במכות-אש בלתי-צפויות.
בין ארגזי הכדורים, פגזי הפיאטים ופצצות המרגמות הובילו הג׳יפים חבילות קטנות של גליונות-ניר מודפסים. הלוחמים בשוחות המופגזות ציפו להם באותו חוסר-סבלנות כלכדורים ולפגזים. הם עברו מיד ליד, הם נקראו בהפצצות, בעצם רגעי הגורל של הסתערות האויב, נקראו עד כי ידעום החיילים בעל-פה.
בקרב על עיבדיס נולד, בצורתו המיוחדת והסופית, ״הדף הקרבי״ של מטה החטיבה. הוא היה לנו כצליפת שוט המדרבן למאמץ העליון, הוא הסביר לנו מה מקומו של מאמצנו האישי, הצנוע, במערכה הגדולה של החזית. הוא ליכד את הפלוגות והגדודים ליחידה בעלת נשמה, לב ודופק אחד חטיבת גבעתי.
מדי יום ביומו הופיע הדף הלבן, כשבראשו שתי המלים האכזריות - סיסמת החטיבה. השפעת-גומלין מיוחדת במינה היתה בין הדף ובין החטיבה. היה זה כאילו הפו אותו אדם בעל העינים העצובות למקלט שקלם את רוח החטיבה כולה, שהאזין להלם לבה וביטא את רגשותיה הסתומים במלים