התרדמה חלפה מאתנו. אנו ערים מאד. הג׳יפ קופץ על הכביש הרעוע, המנוקב מכתשי פגזים, המוביל ממחנה ג׳וליס, נקודת ההיערכות לנגבה.
הג׳יפ נעצר. צ׳רה, המג״ד, המשתתף בעצמו בפעולה זו, מתלחש עם דמות מסתורית המופיעה מתוך החשכה. שם מתכונן לפעולה חיל הרגלים - פלוגה א' שלנו בפיקודו של אשר דרומי.
אנו גולשים שוב קדימה. מתיחותנו מגיעה לשיא. פה בסביבה צריך להיות המקום. אני מהדק את הכתף אל המקלע, דורך את הכלי ונוצר אותו.
*
ראקיטה אדומה של המצרים. המכוניות נעצרו. רגע קט של דומיה מוחלטת, כשהנוף מואר בזיו אדמדם. והנה הפקודה. בקול נמוך וצלול, קולו של אריה שפאק:
״אש!״
כל המקלעים יורקים אש בבת אחת. הלהבה האדומה הבוקעת מלועיהם נראית מרחוק. הטרטור מחריש את האזניים, על אף צמר הגפן הסותם אותן.
אני מריק מחסנית אחרי מחסנית - מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות כדור. המקלע פועל יפה. המצרים יורים עלינו, ועמדותיהם נראות היטב. איננו שומעים את השריקות, אך יודעים אנחנו כי הכדורים עפים מסביב. המרחק אינו עולה על חמשים מטר, לכל היותר.
״הפסק אש!״
כמעט ואיני שומע את הפקודה. הג׳יפים פונים ומסתלקים בדהרה. אנחנו נושמים לרווחה, נאחזים ביד אחת במכונה וממלאים בשניה את סרטי-הכדורים שהתרוקנו.
התיעצות קצרה של המפקדים. צ׳רה סבור שהמכה אינה מספיקה.
חיל הרגלים נתון במיצר. ובכן - נצא שנית אל האויב.
המצרים עודם יורים. עצמת האש שלהם רבה מאד - אין ספק שחונות שם פלוגות אחדות. והפעם לא יהיה לנו יתרון האפתעה,