עיקר העיקרים בפעולת הג׳יפ. אולם אין ברירה: נגבה ועיבדיס נאבקות על חייהן.
*
אנו מגיעים למקום הפעולה הקודמת. לפנינו ראקיטה אדומה, במרחק עשרים מטר, על הכביש בדיוק.
״קדימה!״ צועק המג״ד, במכונית שלפנינו, השניה בטור. ״קצת העזה ונשמיד אותם!״
ללא מחשבה, ללא היסוס, מתקדמים הג׳יפים לתוך השטח המואר.
אפרים רגנשטרייף, הבלונדי, הנוהג בג׳יפ הראשון, מרגיש בדמויות הנעות לידו, במרחק שני צעדים. נכנסנו ישר לתוך עמדות האויב! שני הצדדים מופתעים מפגישה פתאומית זו. אפרים יורד מן הכביש, מדלג על שוחות וחפירות, מרגיש בדרכו שהגלגלים דורסים אברי אדם, לוקח ״ריברס״ וחוזר לכביש. אחיה השילוני, מם-מם בן עשרים, יורה כל אותו זמן כשהמקלע שלו מכוון למטה, לתוך השוחות שלצדי הדרך.
כל הכוח עומד במקום. אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה ויורה. הרגשה נהדרת שאין דומה לה, פורקן ליצרים שנצטברו בלב במשך חמשה ימים אלה של מאבק-שטנים בבית דאראס, עיבדיס ונגבה.
מסביב רוקד הגיהנום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות.
*
בערבוביה מסביבנו אני מרגיש פתאום שגוש שחור זונק מן החושך ונעצר חמשה מטרים לפני הג׳יפ שלנו. טאנק של האויב ? אני מכוון אליו את המקלע ומתחיל לדפוק. ״הפסק אש!״ צועק אריה, ״זוהי מכונית שלנו!״ אני מפסיק מיד. האם פגעתי בחברים ? (רק למחרת היום נודע, שאחרי ככלות הכל היה זה זחל של האויב שהוצא מכלל פעולה ונשאר בשדה).