*
שני ג׳יפים נוסעים לג׳וליס, נקודת ההיערכות של פלוגה א׳.
יש חשש שנשארו אצלם פצועים. החיילים עייפים ורצוצים. אחד המפקדים שלהם, אותו דוב פייט ש״ברח״ מיחידתו כדי להשתתף אתנו בהתקפה על אשדוד לפני ההפוגה, יושב שם. הוא נפצע בשני כדורים בזרועו, אחרי שהרג 11 ערבים בשני רימונים.
אנו מחכים. מישהו מופיע וטוען שפצוע אחד נשאר בשטח שלפנינו. ראובן הובר ואני יוצאים ברגל לאורך ואדי עמוק כדי לחפש אותו, מגיעים עד לרכס שמאחוריו רובצים המצרים, אך איננו מגלים דבר.
*
עם שחר אנחנו נמצאים בבסיס הקרבי שלנו. משהו חסר לנו. כעבור זמן אנו מגלים את הסיבה - חסרה ההפגזה הרגילה של האויב. הוא נדם.
מצב רוחנו עולה ויורד, כרגיל אחרי התרגשות הקרב. תחילה הוא ירוד - נהרגו ונפצעו טובי חברינו, אנשים שעוד אתמול קיללנו והתלוצצנו אתם. הם היו עם הפלוגה שלנו מאז הקמתה. היחידה בלעדיהם לא תהיה זו שהיתה.
לאט לאט מפנה מצב רוח זה את מקומו לשמחה - שמחה פשוטה ופרימיטיבית על שעודנו חיים ונושמים ורואים את השמש. יודעים אנו - המוות היה קרוב מאד, ורק במקרה נפגע זה ולא זה.
למיקי רוזנבליט יום הולדת. ״קיבלת מתנה יפה״, אנחנו אומרים לו, ״מתנה יפה מאד״. ״איזו מתנה ?״ הוא שואל בתמהון. ״את חייך, חבּוּבּ״...
אנחנו יושבים ומספרים זה לזה כיצד עבר הכדור ליד אזנינו וכיצד נפצע זה וכיצד ניצל זה. לכאורה אין צורך בסיפורים אלה יודעים אנחנו את כל הפרטים. אלא שזהו הכרח פנימי אחרי הקרב לספר ולחזור ולספר לכל המזדמן למקום את אשר עשינו ואת אשר קרה לנו. בלעדי זה אין אנו יכולים לפרוק את המתיחות האיומה של הפעולה ולעכל את הרשמים החזקים כל כך.