תוך כדי נסיעה אני טוען מחדש את הסרטים. זוהי הבעיה העיקרית של מכת-האש בג׳יפּים - אינך מספיק לטעון באותה מהירות שאתה יורה.
״א-ש!״ צועק אחיה. המקלעים מתחילים שוב לטרטר. אך הפעם מוכן האויב. אחרי השרשרות הראשונות כבר עפים מסביבנו פגזים של שתי-ליטראות מרוחים בפוספור ירקרק. שוב חוזר ונשנה המשחק הקודם - אנו עומדים, יורים, מסתלקים, עומדים שוב, יורים וממשיכים לנוע. האויב המבולבל יורה אנה ואנה מבלי לדעת בדיוק מהיכן נפתח באש כעבור דקה.
״הפסק אש!״ שמא כבר חדר חיל-הרגלים שלנו לכפר ? בלי אלחוט אי-אפשר לתאם את הפעולה. יריותינו עלולות לסכן חברים.
ובכן? נחזור למטה ונקבל הוראות נוספות.
הג׳יפים מסתובבים במעגל גדול ודוהרים חזרה אל הבית הנטוש. שוב עולים אנחנו על דרך-העפר ודוהרים לסואפיר.
* כעבור דקה יוצא אחיה מבית המטה הקרבי. בלויתו נמצא אדם כפוף, בעל קלסתר-פנים מונגולי. אנו מכירים את אריה קוצר.
״קדימה, חבריא!״ קורא קוצר ועולה לג׳ים שלי. חיל-הרגלים נתקל בהתנגדות עקשנית. יש צורך במכת-אש נוספת.
אחרי הקרב של אישדוד, הועבר קוצר לתפקיד של קצין-הדרכה גדודי. אך קשה לו לשבת אפילו במטה הקרבי. בעצם אין זה מענינו להתערב בפעולתנו. אולם אנו שמחים על ״התערבות״ זו. יש בו כוח משונה באדם זה - כשהוא נמצא על ידך אינך מרגיש עוד בסכנה.
הפעם מתנהלת הפעולה בקצב עצום. קוצר אינו נותן לנו לעמוד.
אנו נעים כל הזמן בשמיניות גדולות מימין לשמאל ומשמאל לימין, ויורים תוך כדי נסיעה. האויב משתגע. הוא ממלא את החלל בפגזים ובכדורים. האויר שורק כולו. אך אנחנו משתוללים, לבנו צוחק. כשהאויב יורה ימינה נמצאים אנחנו לשמאלו, כשהוא מכוון את נשקו שמאלה עברנו כבר לימין. הרי זה ספורט ממש.
״קדימה!״ צועק קוצר, אנחנו מתקרבים עד כדי מאה מטר לכפר.