האפשר לקום במטר הכדורים ו האין זה איבוד לדעת ? אך הקול מרים אותם. אחד אחרי השני הם קופצים, זונקים אל הג׳יפ, עולים, והנה הם נוסעים.
פגז מרוח בפוספור ירוק נורה אליהם ממרחק של עשרה מטר, עובר מעל לראשיהם ונעלם. אש תופת מצליפה עליהם. הם עוברים ונעלמים.
״צוות מספר שנים - לעלות על הג׳יפ - קדימה!״ הג׳יפ זונק ועובר את חגורת המוות.
״מכונית המשא - קדימה!״ היכולה המכונית הכבדה לעבור מבלי להיפגע ? כולנו עוצרים את הנשימה. המכונית עוברת.
״ג׳ים מספר שלוש - קדימה!״
אני קופץ. שאול כבר הדליק את המנוע. הג׳יפ זז, נכנם למהירות,
לבי חדל מלדפוק. הפגז עובר מטרים אחדים לפנינו, הכדורים מזמזמים מלפנים, מאחור - אך אנחנו כבר מחוץ לאזור הסכנה. איננו מסתכלים אחורנית. אנו מגיעים לנגבה. ליד מגדל-המים המנוקב אנחנו נעצרים ונושמים לרווחה.
אנחנו יורדים שלושתנו ומסתכלים איש ברעהו. אין לנו חשק לדבר.
*
אנו מחכים לשני הג׳יפים האחרים. חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה. אין הם באים.
רגש נורא מתגבר בלבנו - האם קרה משהו?
לפתע שומעים אנחנו טרטור מוזר, מתקרב והולך. אין זה טאנק.
אין זו גם מכונית. תק-תק-תק-תק. מה זה ו
והנה מופיע יצור משונה מתוך החשכה. ג׳יפ? לא, אין זה עוד ג׳יפ. שני גלגליו האחוריים נעלמו. ושני הגלגלים הקדמיים נעים.
במכונית ההרוסה יושב אדם אחד - אברהם בנדרסקי הנהג.
אנחנו קופצים עליו, מוציאים אותו ומנסים לחקור אותו. אך הוא מגמגם רק מלים מעטות. אין הוא יודע מה קרה. אריה קוצר ומשה ונצובר ישבו מאחור. הוא הרגיש באיזה זעזוע, המעצורים לא עבדו,